רוני אפטלון
רוני נולדה בעפולה ב-5.2.1947 להוריה צילה
גולדמן ויצחק קופרמינץ. דור 14 בארץ מצד אמה. אמה שירתה כנהגת בצבא הבריטי במצרים במלחמת
העולם השנייה ושם הכירה את יצחק שלימים יהיה בעלה ורוני תהיה ילדתם היחידה. תחילה
התגוררו בנשר בקרבת המשפחה המורחבת שחלק ניכר מהם היו חברי מושבים וקיבוצים בעמק
יזרעאל.
בגיל שש הוריה נפרדו ורוני נשלחה לדודיה
בקיבוץ יגור ושהתה שם כשנה. אביה נישא בשנית ונולדו לו ולאשתו אביבה שני בנים -
יורם וחגי ורוני צורפה למשפחתו בחיפה. רוני חיה בבית אביה כשנה, היה לה רע ומר
והרגישה בלתי רצויה שם, ואמה אספה אותה לביתה שברחוב דיזנגוף בתל אביב. היא לא
הייתה אמא נורמטיבית – אמנם עבדה לפרנסתה אך לא ניהלה משק בית סטנדרטי - ראשה
ונשמתה לא היו מכוונים לבית ולמשפחה אך אהבתה לרוני היתה עצומה והרעיפה עליה
חיבוקים ונשיקות, דאגה להלבישה על פי האופנה לאותה תקופה ודאגה שתאכל טוב אצל חצקל
איש "כסית" שם זכתה להכיר את כל הברנז'ה התל-אביבית. ורוני סיפרה:
"היה לי תמיד הביטחון שאמא שלי כל הזמן בשבילי, איפה שהיא לא תהיה!".
בכיתה ט' עברה רוני להיות ילדת חוץ בגבעת
השלושה למשך שנה. רוני הייתה ילדה עליזה ושמחה וגם שטותניקית ופרחחית אך הלימודים
לא היו בראש סדר העדיפויות שלה. היו לה המון חברים ואהבה לרקוד ולהשתולל, אך
הבילוי האהוב עליה ביותר היה אהבתה האין סופית לסרטים.
כשהיתה רוני בת שש עשרה החליטה אמה לנסות
את מזלה בגרמניה ורוני שוב נדדה לביתו של אביה בחיפה. רוני הנערה התוססת, הבליינית
מצאה את עצמה בחיפה המנומנמת במשפחה הנורמטיבית עם סדר יום קבוע וחובות ביתיות.
ב1965 התגייסה רוני לצבא
ושירתה בתל-נוף כאלחוטנית והוכיחה את עצמה כחיילת אחראית שם הכירה את יוסי והחל
הרומן בין השניים. עם השחרור טסה רוני לאמה בגרמניה ושהתה שם 3 חודשים עד שהתגעגעה
ליוסי וחזרה ארצה עם מלתחה מכובדת שאמה קנתה לה. כעבור ימים אחדים היו מעורבים
בתאונת דרכים קטלנית בה נפצעו קשה היא ויוסי בכל חלקי גופם. הם טופלו
ב"סורוקה" וזכו תוך אישפוזם להכיר את שמוליק אבני ומרים מאיר חברי בארי
וחיש-מהר התיידדו. החלמתם לא היתה מהירה אך אהבתם פרחה ולאחר מספר חודשים נישאו
ב-1968. לא חיכו הרבה ונטע נולדה ואחריה זהר ובהפרש 10 שנים נוספו עדי ותומר בן
הזקונים שנולד 1.6 ק"ג בלבד ותראו מה יצא מזה. אגב, הכי גאה היה אביגדור אלון
שהתנבא: "כשתבואו לקיבוץ ייוולד לכם בן".
יוסי ורוני דיברו על האפשרות לעזוב את תל
אביב. בתקופת ההיריון עם זוהר עבדה בדפוס "חידקל", והכירה את סמדר זורע
ודודו הברון שעבדו שם בשנת חופש שלהם. רוני ויוסי החליטו לצור קשר עם דפוס בארי.
כשהגיעו לבארי את רוני הכניסו אוטומטית לעבוד בבית ילדים, בגן-חצב וזו הייתה
בשבילה ממש נפילה. אחרי חצי שנה של היותם בבארי, באה אליהם משלחת – המזכיר, מרכז
ועדת קליטה, רכז העבודה ורכזת הגר"ג וכולם כאחד שפכו על רוני קיטונות של
ביקורת. המסר היה - את לא מתאימה, לא עומדת בקריטריונים. רוני מספרת: "אני לא
יודעת מאיפה שאבתי את האומץ לפתוח את הפה ולהגיד: 'אם אתם רוצים לראות אותי
במיטבי, אז תוציאו אותי מבתי הילדים וביקשתי, תעבירו אותי לדפוס ותראו איך אני
אתפקד שם'. בסופו של יום הם הסכימו לשחרר אותי מעול בתי הילדים. הדבר קרה ושמו
אותי בדפוס! עבדתי בעיטוף צ'קים, התחלתי לפרוח. פתאום ההרגשה השתנתה. במיק ואחרים
דיווחו ל"שלטונות" שאני עובדת מצטיינת! נאלצתי אמנם לעבור זובור, אבל
אולי בזכותי הבינו שלא כל נקלטת, חייבת להתחיל את המסלול בבתי ילדים ולא כל אחת
מתאימה לעבוד בחינוך."
רוני כאם הסתדרה בחינוך הקיבוצי, כולל
בלינה המשותפת. היא התוודתה: "אולי משום שגדלתי בבית שלא יכול היה לתת דוגמא
ולמדתי שילדים יכולים לגדול לבד. לידי היו מטפלות נהדרות. לא הסתובבתי עם תחושת
אשם שהזנחתי אותם. למזלי יוסי הוא איש משפחה מסור. אז כמו שאני אומרת: אלוהים אוהב
אותי, הפרוייקט הצליח. במשפחה שלנו יש איזה דבק טוב, יש משהו נכון. כשאומרים לי את
זה אז יש לי הרגשה טובה. אני לא יודעת איך כל הנס קרה אצלנו בבית. זה תמיד מפתיע
ומפליא אותי. וכמובן ממלא אותי באושר וסיפוק".
עם יציאתה לגימלאות כתבו עליה: "באלף
הקודם, הגעת לקיבוץ עם יוסי ועם להקת צאצאים קטנה. נכנסת לדפוס ולא יצאת ממנו עד
עצם היום הזה. עבדת בבווה, בניקוב שיקים (איזו מהירות), עבדת 12 שנים בגרפיקה
מהתקופה שעוד היו שולחנות אור ועד המקינטושים מקיר לקיר, ואחר כך בעיטוף, ולבסוף
בפריוריטי ובשאר הפרוייקטים משולחנה של אורה. ולא נשכח את פרוייקט העיתונים
וספריית הוידאו הזכורה לטוב שניהלת עם אפי ביד רמה ובנפש חפצה".
בשנתיים האחרונות חלתה רוני מאוד, מחלת
הסכרת עשתה בה שמות: נימול ברגליים ובידיים והתקשתה להחזיק עפרון שהיה כה חביב
עליה בפתרון תשבצים, מחלת הסרטן, ירידה בשמיעה, ועוד צרות שונות. בחודשים האחרונים
גברה מצוקתה בשל חוסר יכולת לנוע כרצונה והיתה מתוסכלת עצובה וחסרת-אונים. בימים
האחרונים הוזמן אמבולנס ובדיקותיה היו ירודות בצורה מדאיגה והוצע לה להתאשפז בית
החולים. רוני סירבה והודיעה שהיא נשארת בביתה – ואנו בני המשפחה ליווינו אותה
באהבה בנשימותיה האחרונות.
יהי זכרה ברוך.
