גלברד רוחלה
רוחלה
נולדה בתל אביב ב30/10/1934 לחנה ויצחק
פישמן שעלו לארץ מפולין בשנת 1925. היא היתה בת שלישית, אחות לשלמה, שרה ולאקה.
בבית בו גדלה דברו פולנית, רוסית ויידיש, אך רוחלה שהייתה ילדה דעתנית התעקשה
שבבית ידברו עברית ונהגה להכין שלטים בהם כתוב ש"בפלסטינה מדברים רק
עברית".
אביה
גויס להגנה ובאחת ממשימותיו הרבות נורה ממשורין על ידי הבריטים. הוא נפצע קשה ועל
שולחן הניתוחים לפני שנפטר, עוד הספיק לומר שהשאיר בבית אשה עם ארבעה ילדים. רוחלה
שהייתה אז רק בת 14 הלכה כל הדרך ברגל לזהות את הגופה בבית החולים איכילוב.
היתה זו תקופת פרעות ביפו ובתל אביב שבמהלכה חדר אל ביתם כדור תועה שירו הערבים. הכדור
פגע בכרית של אחותה שרה שניצלה בזכות רוחלה, שהזיזה אותה משם שניות ספורות לפני
הפגיעה.
בעודו
בחיים לחץ עליה אביה להתחנך בתנועת בני עקיבא. אחרי מותו עברה רוחלה לתנועת הנוער
העובד ומשם נסללה דרכה לקיבוץ בארי. כשהייתה בת 16 היא הגיעה לקיבוץ. בתחילה עבדה
בפלחה מאחורי הדריל, אך כפי שנהגה לומר, אכלה שם המון אבק, ועברה לעבוד במטבח.
באחד הימים נתפסה צמתה בין להבי המכונה לקיצוץ ירקות. מנדוש שעבד לידה, הספיק
לכבות את המכונה והציל אותה. הצמה עצמה לא שרדה. היא היתה מסיימת את הסיפור במילים
"מאז לא גידלתי שיער ארוך". רוחלה הייתה חברה בגרעין הנחל 'במעלה' בבארי
והתגייסה איתם לצבא. אחרי השחרור יצאה עם הגרעין לכנס באפעל. מכיוון שלא היו מספיק
מיטות נאלצה לישון עם מושקה באותה מיטה . החברה' החליטו שהם זוג וכך היה.
הם
נישאו על הדשא ליד חדר האוכל. רוחלה לבשה שמלת כלה ששאלה מאחותה שרה, ורק אחרי
החתונה עברה לגור עם מושקה. בני הזוג אהבו
מאוד האחד את השני והקימו יחד משפחה גדולה ומלוכדת. בבארי נולדו להם ארבעה ילדים:
צחי, הדר, יניב ואורית. כולם בנו את ביתם בבארי, ובכל שבוע נפגשו לארוחות חגיגיות
משותפות. אחר כך נוספו גם הנכדים והנינים
שלא ויתרו על המאכלים היחודיים בבית, חביתה וצ'יפס.
רוחלה
הייתה אישה שהסקרנות וההתפתחות האישית הניעו אותה קדימה. היא תמיד אמרה שהלימודים
שלה יהוו דוגמה לבנים שלה לרצון ומוטיבציה ללמוד. למרות שלא היה קל לצאת ללימודים
בבארי רוחלה הצליחה ללמוד בדרכה היחודית את כל מה שעניין אותה ובנתה בעצמה את
ההתמחות שלה בתחום מקצועות הקוסמטיקה.
היא
רצתה להעביר לילדיה גם את המסר שחשוב ללמוד לנגן על כלי נגינה, אך לצערה המסר הזה
לא עבר ואף אחד לא הרים את הכפפה. הדבר היחיד הקרוב לזה שהם למדו, זה לנגן על מסרק
בתזמורת המסרקים הקיבוצית שהייתה מאוד פופולרית בזמנו. רוחלה המשיכה ללמוד
ולהתעדכן במקצועה רוב השנים. היא הקימה בקיבוץ בית ספר למקצועות הקוסמטיקה ואף
הצליחה להתפרנס מזה יפה. בזמנו, לפני 35 שנה עדיין לא היו יזמויות בבארי. זה היה
חדשני ופורץ דרך. היא הייתה היזמית
הראשונה בבארי.
רוחלה
ומושקה אהבו מאוד האחד את השני ולאחר מותו שרר עצב גדול בבית, אך החיים נמשכו,
הלימודים, הנסיעות היזמויות ועוד. רוחלה אף פעם לא ויתרה לעצמה. היא עבדה קשה
ואהבה מאוד את עבודתה. במשפחה היא היתה דוגמה אישית של נחישות, חריצות ודבקות
במטרות. היא הייתה דוגמה גם ל 11 נכדיה ו 14 ניניה שאהבו לבוא, להתארח ולבלות ביחד
בביתה. ילדיה מעידים שתמיד ידעה לקבל את החיים כמו שהם ולא עשתה עניין גדול משום
דבר. היא אהבה בני אדם וכיבדה אותם. לא היה בה כעס, שיפוטיות או ביקורת על אחרים.
ידעה לקבל ולכבד כל אחד. היא זרמה עם החיים וידעה לצלוח היטב את האתגרים שזומנו לה
בחייה.
בשנים
האחרונות החלה רוחלה לסבול ממחלה קשה. גם איתה היא הצליחה להתמודד וזכתה לטיפול
מסור ומלא חמלה מהמטפלת שלה ביטי שליוותה אותה בנאמנות עד הרגע האחרון.
יהי זכרה ברוך
