דוד נולד בבגדד במאי 1927, עוד בנערותו נשבה באידיאולוגיה הקומוניסטית. מיום שעמד על דעתו, דגל במאבקים לשוויון ולצדק חברתי. בפעילותו במחתרת הקומוניסטית, הוא היה בטוח שיש בכוחו לסייע בשינוי החברה העיראקית. פרעות הפרהוד ביהודי בגדד ב-1941 הביאו את דוד, הנער בן ה-14, לתובנה שמקומו בארץ ישראל ולא בין הפרת לחידקל.

דוד נולד לאמא חביבה ולאבא אליה. המשפחה ידעה ימים קשים שהלכו והחמירו עם מותו של האב אליה. דוד הנער נאלץ להירתם לפרנסת המשפחה. לא עברו ימים רבים ודוד הצטרף לפעילות ציונית מחתרתית במסגרת תנועת "החלוץ" שחינכה גם לערכים סוציאליסטים. בהיותו בקורס מדריכים במסגרת המחתרת, הוא פגש את רפאל צורני, חבר בארי שנשלח להדריך בנשק את פעילי המחתרת בעיראק. באחד הימים צורני הראה לחניכיו תמונות של נחאביר.

ב-1950, הרדיפות אחרי פעילי המחתרת הציונית בעיראק העמיקו ורבים מהם נאלצו לברוח ברגל לגבול הפרסי, שם רוכזו במחנה ענק בבית הקברות בטהרן. דוד התנדב להישאר במחנה כדי לסייע בקליטתם של העולים הרבים שברחו מעיראק, ביניהם הייתה גם אמו חביבה, עמה נפגש באקראי במחנה. בהגיעו לארץ, הוא ידע כי כדי להגשים את ערכיו, הוא צריך להצטרף לקיבוץ. באחד הימים, בדרכו לבארי בטרמפים כדי למסור דרישת שלום לרחל צייג מאביה, הוא תפס טרמפ ברכב היחידי שעצר לו ובו ישב מוטקה מנור, שלימים הפך לאחד מחבריו הטובים ביותר. דוד התחתן בבארי עם שושנה ויחד הם הולידו את חביבה, איל זכרונו לברכה, אורי, אירית והילה.

דוד היה מבכירי העובדים בענף המטעים בכל השנים בהן היה קיים. ב-1960, על פי בקשת מזכירות הקיבוץ המאוחד, שושנה ודוד התגייסו לעזרת קיבוץ יראון. שם, הם וילדיהם היו מאוד משמעותיים לחיי הקיבוץ הצעיר של אותם הימים. 

לאחר מלחמת ששת הימים, המצרים פתחו במערכה להתשת כוחות צה"ל לאורך התעלה, דוד הצטרף לשורת המתנדבים שתגברו את חיילי צה"ל במוצבים. הכינוי שלהם אז היה: "הנמרים". הכוח המניע להתגייסותם היה התחושה שצריך לעודד ולסייע לחיילים הצעירים במוצבים, שעמדו בגבורה תחת הפגזות של עשרות אלפי פגזים.                      

בשנים שלפני מלחמת יום כיפור, דוד גויס לפעילות חשאית בשורות המוסד, פעילות שנקטעה לאחר נפילתו של איל במלחמה. המכה שנחתה על כל בני המשפחה, הייתה קשה מנשוא. דוד נאלץ לגלות חוסן נפשי כדי לתמוך בשושנה שלא הפסיקה להתאבל על איל עד יום מותה.

לאחר סיום לימודיו באפעל, דוד גויס לשליחות בחטיבה המקצועית של הנוער העובד. בעבודה זו טיפל בנערים שנאלצו לנטוש את לימודיהם ולסייע בפרנסת משפחותיהם. דוד חש הזדהות עמוקה עם אותם נערים ופעל רבות כדי לגייסם לנח"ל ולקליטתם בקיבוצים. בתום השליחות הוא נכנס לעבוד בדפוס כמפעיל מכונות וכמתורגמן לערבית. בעבודה זו עסק עד ליציאתו לפנסיה. את שנותיו כפנסיונר הוא ניצל לכתיבת ספרו האוטוביוגרפי "דודי" ולשמיעת מוזיקה מפי זמרים שכה אהב בנעוריו, כמו פיירוז ופריד אל עטראש. כשלידו כוסית ויסקי ומקטרת.                                                                                                           

מותה של שושנה לפני 4 שנים הותיר חלל עמוק בביתו. גם אם זה לא ניכר על פניו, הוא קיבל זאת קשה מאוד. בשנותיו האחרונות סייעה לידו ראנה הנפלאה שהוא לא הפסיק להלל אותה ואת האופן בו טיפלה בו.

דוד השרה רוגע ואהבה על כל הסובבים אותו, הוא נשבה באהבת ילדיו ונכדיו ותמיד שמח לארחם. דוד היה איש של נתינה וערכים הומניים, רבים נשבו בקסמיו ואהבו לשבת במחיצתו. בכל תלאות חייו, דוד שמר תמיד על מורל גבוה ורוח צעירה, גם האסונות שפקדו אותו, לא מחקו את שמחת החיים מפניו.

לסיכום חייו דוד כותב: "ידעתי בחיי תקופות יפות, וזכיתי להיות שותף במשימות לאומיות חשובות. סיכנתי את עצמי בפעילות בתנועת "החלוץ" בעיראק, אך פעלתי מתוך אמונה. זו הייתה תקופת הזוהר של חיי. כשהקבוצות אותן הדרכתי עלו לארץ, הרגשתי סיפוק עצום. הייתי שותף למשימה של העלאת יהודי עיראק וזכיתי להיות מגשים ושותף בהתיישבות בבארי ובחיזוק יראון".

דוד במותו, ציווה את גופתו למדע. הוא ביקש לשרוף את גופתו ולפזר את עפרו באדמות בהן היו שטחי המטעים.

                                         יהי זכרו ברוך