אדמתי אהובה

אהובה נולדה בתל-אביב, בת שנייה לאברהם ונעמי שמעה, שעלו לארץ ב-1929 מתימן. אביה היה פועל בניין ב"סולל בונה" אך לאחר תאונת עבודה עבר לעבוד כשמש בגימנסיה "נורדאו". אמה עבדה במשק בית. המצב הכלכלי היה דחוק והמשפחה התגוררה בקומת הגג של בית הספר בו עבד האב. כאשר הייתה בת שש אביה פוטר מעבודתו והמשפחה עברה לגור במנשייה, ליד "כרם התימנים", שם פתח האב חנות פיצוחים. בשכונה, כמו בכל מקום אחר אליו הגיעה במהלך חייה, היו לאהובה חברות רבות. הילדות היו מתאספות ומשחקות בבובות שהכינו מגרביים או "תופסות גלים" בים שהיה קרוב מאוד לבית המשפחה.

בילדותה למדה אהובה בביה"ס 'קלישר', שהיה שייך לחינוך הדתי. כאשר סיימה את בית הספר היסודי עברה ללימודי ערב. בשעות הבוקר הייתה עובדת במשק בית ושומרת על האחים הקטנים, כדי לסייע לפרנסת המשפחה. לימים סיפרה, כי הבית תמיד היה עני, וכי היא תמיד חלמה "להרים את עצמה" ולהיות אחרת.

דרך חברה הכירה את תנועת 'הנוער העובד', עם החולצות הכחולות ומכנסי החאקי. בגיל 12 הצטרפה לפעילות בסניף שוקק החיים ב'בית דב הוז'. כך למעשה החלה הדרך שלה מחוץ לשכונה, לעבר חיים אחרים לגמרי מאלו שהכירה. אביה לא הסכים בקלות להצטרפותה לתנועה בגלל היציאות בימי שישי, אך לאט-לאט הבין וקיבל את הדרך שבחרה. היא שובצה בקבוצת 'איתנים' עם שתי חברות, אך שלושתן רצו לעבור לקבוצת "במעלה" התוססת והפעילה. בצעד הפגנתי, עזבו ל'תנועה המאוחדת', אך כאשר פגשו שם רק אשכנזים בני טובים, נבהלו וחזרו ל'נוער העובד'. לשמחתן, המדריכים הסכימו והן עברו ל"במעלה".

כשהייתה בת 16 וחצי החליטה הקבוצה לצאת להכשרה בקיבוץ. המדריך בסניף בתל-אביב היה אהרון יצחקי, והוא שכנע אותם להגיע לבארי. אהובה תיארה את החיים בקיבוץ הצעיר כ"קשים ומרתקים". העבודה הייתה קשה והם ישנו באוהלים על מזרני קש, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לה מיטה משלה (עד אז חלקה מיטה עם אחותה). "קבוצת במעלה" הייתה ידועה בחריצותה ובלכידות החברתית שלה, ואהובה השתלבה היטב הן במסירותה לעבודה והן באהבתה לחברה, לשירה ולריקודים. הם התגייסו לצבא כקבוצה, והעבירו את מרבית השירות הצבאי יחד במחנה הנח"ל בגברעם.

ב"במעלה" הכירה אהובה את עזרא גדלין מהרצליה, שהצטרף לגרעין כשנה לאחר שהגיעו לבארי. הם התחתנו בשנת 1957, וכשנה לאחר מכן, נולד בנם הבכור, נצר. באפריל 1961 כשאהובה בחודש החמישי להריונה, נהרג עזרא מכדור תועה של חיילי צה"ל, שעה שיצא לשדות לחפש אחר עגלה שהלכה לאיבוד. מספר חודשים לאחר מכן נולדה הבת, דלית.

אהובה נותרה אלמנה בת 26 עם שני ילדים צעירים. כעבור שנים סיפרה בתמציתיות מצמררת, על אותו ערב נורא: "הביאו אותי למרפאה להיפרד מעזרא, פחדתי לראות אותו, לא רציתי. היום זה מצער אותי. נצר היה בן שנתיים וחצי. התחילו חיים קשים מאוד...". לצער הפרידה המשתק נלוותה תחושת אובדן גדולה גם בשל דמותו המיוחדת של בן הזוג שזה עתה נהרג.

אבל החיים נמשכו, והחזרה לעבודה בקיבוץ לא הותירה לאהובה זמן רב לחשוב על האבל או לשקוע ברחמים עצמיים. היא דבקה בחיים לא מתוך אידיאולוגיה גדולה, אלא פשוט כי כך עושים: מרימים את הראש וממשיכים ללכת.

ב-1964 התחתנה בשנית עם יגאל, אף הוא חבר "במעלה", ונולדו להם ליאור ורווית. הם עזבו את בארי ב-1975 ועברו לגור בימית שם עבדה אהובה בבית ספר כמורה מסייעת. אהובה נהנתה מהראשוניות של המקום ומצאה לה חברים רבים, עם חלקם שמרה על קשר שנים רבות לאחר מכן. עם הפינוי ב-1982 עברה המשפחה לגור באשקלון. בתקופה זו הגיעו לעיר עולי "מבצע משה" מאתיופיה ואהובה עבדה איתם כמטפלת-סומכת. בהמשך עבדה במועצת הפועלים, כמרכזת מועדון שכונתי לקשישים.

ב-1990 חזרו יגאל ואהובה לגור בבארי. הם נפרדו זמן קצר לאחר מכן, ואהובה נשארה בקיבוץ, קרובה לדלית ולנכדים. במשך שנים, הייתה מארחת אצלה את ארוחת שבת המשפחתית, אשר על אף שורשיה התימניים כללה כמעט תמיד את השניצל והצ'יפס המפורסמים שלמדה להכין בימית. היא אהבה את הזמנים המשפחתיים האלה, בהם יכלה לדאוג ולפנק את כולם ברוחב לב ובנדיבות. במיוחד נהנתה לארח את הנכדים, ילדיה של דלית וילדיו של ליאור שהגיעו בשבתות ובחגים, ודאגה שתמיד יהיה בביתה לכל אחד בדיוק מה שהוא אוהב.

עם חזרתה לקיבוץ עבדה אהובה כמטפלת בבית התינוקות ולאחר מכן ניהלה את הקניון. היא נהנתה מהחיים בקיבוץ, הקפידה על הליכות מסביב לקיבוץ, השתתפה במקהלה ויצאה עם חברות לסרטים והצגות. הנכדים היו קוראים לה "סבתא על גלגלים". בשנים האחרונות, גם לאחר גילוי מחלת הסרטן שהחלישה אותה, התמידה להגיע ל"בית איריס" ונהנתה ממלאכת היד ומהשמירה על שגרת יום פעילה. גם סביב השולחן ב"בית איריס" רקמה חברויות חדשות והעמיקה חברויות ישנות.

בשנה האחרונה מצבה הבריאותי התדרדר, גופה נחלש והיא התכנסה בתוך עצמה. בתקופה זו היא זכתה לטיפולה המסור של לין, שבדרכה הצנועה והשקטה הקלה עליה ודאגה שתמיד תהיה מסודרת ומטופחת, כפי שאהבה.

מאז חזרתה לבארי, ובמשך שלושה עשורים, חיה אהובה במחיצתנו – חברת קיבוץ לשעבר, תמיד חלק מקבוצת ב"במעלה", אמא וסבתא בהווה, צעירה נצחית (כמעט) עד הרגע האחרון. האם זכתה להגשים את חלומה? לכל מי שצפה בה עד השנה האחרונה – מטופחת ופעילה, עצמאית וחברותית, מיטיבה ואוהבת – התשובה ברורה.

אהובה הרימה את עצמה במו ידיה, למרות הצער והקושי שידעה בחייה, והייתה "אחרת" בדרכה המיוחדת.

יהי זכרה ברוך