אבנר גת

 אבנר בנם של רותה מעין חרוד ואליהו גת ממייסדי קיבוץ בארי. אח לאשל, איריס וסגלית. גדל בלינה משותפת עם חברים בני גילו. עם אחיו נפגש בשעות אחר-הצהריים בבית ההורים לבילויים משפחתיים שכללו בין השאר טיולים, מדורות, איסוף אורניות ובישולן. בחופשים אהב לנסוע עם חברו זיו בוכסוויילר לסבא וסבתא ליש בעין חרוד, ולסירוגין לסבים של זיו בחיפה. בעין חרוד, בילו במעיין חרוד, בסחנה, ועל-פי המסורת המשפחתית סבא ליש נתן לילדים לנהוג בג'יפ בין בריכות הדגים. את השנים הראשונות בילה בבית הילדים צפרירים, משם עלה לגן שקד והמשיך לכיתת רימון. כנער, עבד עם אבא אליהו בענף הנוי. בכיתה היה ידוע כבעל זיכרון קולקטיבי, כזה שזוכר הכל ובעל ידע בתחומים רבים. בגיל 16 יצאו בני הכיתה לעזרה לקיבוץ הצעיר מלכיה, וכשהיו בבריכה חצו ארבעה מטוסים את השמיים. רק אבנר, שהיה מנוי על בטאון חיל האויר, ידע לזהות שאלו מטוסי סוחוי ושמלחמת יום כיפור החלה.

בצבא היה אבנר שריונר בסיני, וסיים את השירות כקמב"צ של גדוד 9. שירת במילואים וסיים בדרגת רב סרן. אחרי הצבא, יצא לשנת שירות והיה שותף כאחראי בוגר להקמת הישוב החדש מעלה צביה. בהמשך יצא לשנת חופש שבה עבד לפרנסתו כמפעיל קטפת בצפון וזאת במטרה לממן את הטיול הגדול. הוא טס לאירופה ומשם לארצות הברית, שם ביקר את אחותו איריס וגם טייל איתה ברחבי היבשת.
עם שובו מהצבא השתלב אבנר בגד״ש וביחד עם חברו אמנון חוטר ישי ניהלו את האוטומציה. ברוח זו, יצא לרופין ללמוד הנדסאות מים. בשנה זו המשפחה חוותה טרגדיה, אמא רותה נהרגה בתאונת דרכים. הכאב והעצב היו גדולים.

בסיום הלימודים חזר לעבוד בגד״ש. אבנר עבד בגד״ש 20 שנה, מהן עשר שנים כמרכז הענף. באחת הפעמים, כשכיוון את מזרעת הכותנה, נקטע קצה אצבעו. בקור רוח הביא איתו לבית החולים את החתיכה החסרה, אבל מאז הסתדר בלי תלונות בלעדיה. הוא היה חבר בוועדות כלכליות, נסע לתערוכות חקלאיות וחזר לגד״ש עם תובנות חדשות. בסיומה של התקופה המשמעותית בגד״ש, ציטטנו חלק מהדברים שכתב לו רפי סבירסקי ז״ל: ״המון תודה על תקופה ארוכה בניהול הגד״ש, במסירות, אחריות ומחויבות מוחלטת. תודה על ימים ארוכים ועונות בוערות של זריעה, גידול, איסוף וקציר בשדות בארי. אנו מאחלים לך הצלחה בכל שתעשה בהמשך מקצועך כאב למופת״.

ב-1999 פגש אבנר את שרי והאהבה ביניהם פרחה והם בנו את ביתם בבארי. בנותיהם האהובות, נועה וטליה, הפכו למרכז החיים שלהם והביאו לו שמחה גדולה ואושר רב. השגרה המשפחתית שלהם כללה מפגשים וארוחות משפחתיות, אירוח משפחה וחברים, טיולים בארץ ובעולם (כולל תיעוד מדוקדק של כל טיול), פיקניקים בכלניות, וצפייה בזרימה של נחלים ונהרות, תמיד עם ערסל, מחצלת וערכת תה וקפה, מלווים בהסברים על הצמחייה וההיסטוריה של המקום. אבנר אהב מאד בעלי-חיים והשקיע בגידול הכלבות שלו ונטה ולבה עליהן הרעיף אהבה גדולה. ביחד עם שרי והבנות גידל את טופסי שהיתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה. אבנר אהב את בנותיו ללא תנאים והיה לצדן בכל.

בתחילת דרכו בדפוס ניהל את מחלקת ה-VIP (הדפסה דיגיטלית), ניהל את מחלקת תפ״י, מחלקת ייצור מחלקת כרטיסים, ולבסוף עבר למחסן ולוגיסטיקה. בכל התחנות בהן עבר היה מנהל מוערך, מקצועי, והודות לזכרונו המדהים שלט בפרטי פרטים של העבודה - הרבה לפני שהמחשב ניסה להחליף אותו.

אבנר היה נשמה ענקית, טוב לב שהיה בו מקום לכל בקשה וכל עזרה שמישהו או מישהי מחבריו הרבים או מהמשפחה היה נדרש, הוא היה מתייצב בענווה ובשקט האופיינים לו, תמיד נתן תחושה שיש על מי לסמוך.  בכל מקום בו היה, היה אהוב על כולם ורכש חברויות נפש.

בתקופות שונות בחיים עסק בתחביבים שונים כמו לצלול עם חברים בסיני, לצלם ולפתח תמונות בחדר החושך, לקרוא ספרים עבי כרס על היסטוריה צבאית ועל מלחמת יום כיפור, להתעדכן ביסודיות אופיינית בכל עיתוני סוף השבוע, לצאת בשבת לרכיבה על אופניים עם חברים, לצאת לטיולים ולהנות ממשקה משובח עם פרלמנט הוויסקי. אבנר אהב גם לבשל מטעמי גורמה ושמח למלא את בקשות בני המשפחה. בימי עצמאות נהגו אבנר ושרי לארח אצלם. אבנר היה אחראי על המנגל והפליא לתבל את העוף במרינדה המפורסמת שלו. יחד עם שרי התנדב לבשל במסגרת ׳צמ״ח׳ ב"בראשית", מקום לנוער בסיכון בבאר שבע. במסגרת הדפוס התנדב בפרויקט ״אוניברסיטה בעם״ ולימד מחשבים עם אחיו אשל.

בבוקר השביעי באוקטובר נכנסו שרי, אבנר וטופסי הכלבה לממ״ד. ללא תקשורת סדירה ובחוסר ודאות. ביתם היה מוקף מחבלים שנכנסו ויצאו לפרגולות, עלו לגג, ירו ושברו חלונות, וגם ניסו לשרוף את הבית, אך לא הצליחו לחדור פנימה. אחרי כ-20 שעות הגיעו מחלצים. לאחר פינוי לנתיבות נסעו עם אשל לת״א לדירה זמנית.

אבנר היה שבור-לב בעקבות האסון שהתרחש בבארי והאובדן שפקד את המשפחה. הוא הקפיד ללכת ללוויות ולניחומי אבלים של כל חברי הקהילה שנספו בטבח.

במקביל, היה לו חשוב לקחת חלק פעיל בשיקום, והוא נרתם לעבודה בדפוס שחזר לפעול שבוע אחרי השביעי באוקטובר. הוא הגיע לעבודה מדירת המפונים בתל אביב. במקביל, היה מעביר סיורים ברחבי הקיבוץ, וראה חשיבות גדולה במיוחד בסיורים שעשה עם חיילים שנלחמו בבארי. מתוך דברי החברים, עדויות החיילים וסיפורי הנופלים, צבר ידע עצום על קורות היום ההוא. במהלך הזמן נוצר קשר אמיץ במיוחד עם צורי, שהיה בין ארבעת המחלצים שחילצו אותו ואת שרי מהממ״ד.

אבנר הקפיד להשתתף בעצרות בכיכר החטופים, ובהפגנות בבגין ובכיכר הבימה. החיים בתל אביב היו שונים מהחיים בבארי, והוא תכנן ביחד עם שרי את הבית החדש בשכונת הפרדס מתוך תקווה שהשיקום יסתיים במהרה ואפשר יהיה לחזור הביתה.

לפני כחודש התקבלה בקיבוץ החלטה סופית לפנות את הריסות שכונת הזיתים והכרם. בשבועיים האחרונים עסק עם שרי והבנות בפינוי הבית בשכונת הזיתים. ביום שישי האחרון הגיע מהבית לדפוס כדי לקחת דבר מה שחסר לצוות הצפוני בהובלה, וליבו עצר מלכת.

אבנר גת, הכי קיבוצניק, הכי פלח, הכי דפוסניק, הכי חבר. איש משפחה למופת, אבא מושלם. בן  68 במותו. יהי זכרו ברוך.