ציקי קריצמן

ציקי היה בן יחיד. אימו שרה עלתה מרוסיה בעקבות שני אחיה, אביו ברוך הגיע מאוקראינה כחניך של תנועת החלוץ. כשהיה ציקי בן חמש עברה המשפחה מרחוב שינקין בתל אביב לשכונת הפועלים "קריית עבודה", מדרום לעיר. היה זה קואופרטיב של 200 משפחות פועלים, שסופו להיבלע בעיר חולון.  כמקובל בשכונת פועלים, ציקי למד ב"בית חינוך", הצטרף לתנועה בכיתה ד, ובגיל 14 הצטרף ל"הגנה". יחד עם בני גילו שימש כקשר המעביר הודעות למפקדה וממנה, ולפעמים גם מזון ותחמושת לעמדות שהוצבו מול יפו. כשהסתיימה מלחמת העצמאות יצא עם התנועה לעזרה לקיבוץ מנרה, וחיי הקיבוץ שבו את ליבו. כשאהרון יצחקי, מרכז התנועה בתל אביב, גיבש את הכשרת "במעלה" והציע להצטרף אליה, ציקי הודיע להורים שהוא עוזב את הלימודים והולך לנגב, כמצוות בן גוריון. ההורים התנגדו, וציקי מספר: "הייתי בן 16 וחצי, בן יחיד ומפונק. לא נפרדתי מהורי, והשארתי רק

בני ההכשרה היו נערים, אך השתלבו בקיבוץ כמו חברים: עבדו והשתתפו בתורנויות ובגיוסים, למעט יום לימודים בשבוע, ושבת מרוכזת בחודש שבה דנו בנושאים חשובים. ברוח הימים ההם, פעלו בהכשרה ועדות שונות, ציקי היה פעיל בוועדת "עזרת קרובים" ויזם גיוס נטיעת עצים כדי לסייע למשפחות הנזקקות. היו כמובן מעשי קונדס רבים, וערבי שירה רבים וגם חיי האהבה פרחו. הרומן עם חנהל'ה התחיל כשהיו בני 15 כשהסתבר שחנהל'ה לא שותפה מספיק לחיי הקבוצה, ולכן יש לתגבר את תודעתה הסוציאליסטית. ציקי מונה לתת לה שיעורים על המניפסט הקומוניסטי ויסודות המרכסיזם, לימים אמרה חנהל'ה: "הנושא לא עניין אותי, אבל המורה דווקא כן". הרומן הבשיל לזוגיות נפלאה והקמת משפחה ענפה וחמה.

חברי במעלה התקבלו לחברות לפני הגיוס לצבא. הם התגייסו לנח"ל, ואת הטירונות עשו פעמיים: פעם אחת בבסיס 909 ליד נתניה, ופעם שניה כעונש. זה קרה כשחזרו לשנת הכשרה בבארי, והחליטו בניגוד לפקודת המ"פ להמשיך להדריך את העולים במעברת שדרות. כתוצאה, הגיעו שתי משאיות צבאיות, לקחו את הבנות לנתניה, ואת הבנים לטירונות שניה בירושלים. בסיום הטירונות יצאו לחצי שנת הכשרה בגברעם, ואחריה חזרו לבארי. בערך אז, החליטו חנהל'ה וציקי להתחתן. הם נסעו לסניף הרבנות בבאר שבע, ביקשו שני אנשים מסניף מפלגת אחדות העבודה להיות עדים, וסגרו עניין.

ציקי רצה לעבוד בדפוס, בעקבות אביו שהיה דפס בעיתון "דבר". מכונות רבות עברו תחת ידיו, וזכורות במיוחד מכונת האופסט גיליון, והשמינית. ציקי היה עובד דפוס מעורב ואכפתי, שהקפיד להשתתף בישיבות האינפורמציה, והיה מאד גאה במפעל, והמשיך לעבוד עד אחרי גיל 80 באהבה ובמסירות. הוא עבד בדפוס ברציפות, למעט הפסקות בודדות: תפקידי סדרן עבודה ואקונום, ותקופת לימודים בתיכוניה. ללימודים באפעל יצא ציקי אחרי שכבר נולדו לו ארבעה ילדים: צפריר, זוהר, נגה, זיו. התיכוניה היתה אחת התקופות הטובות בחייו: הוא ידע להעריך את האפשרות ללמוד, ותוך כדי כך להכיר חברים חדשים מקיבוצים אחרים.

ציקי היה איש של בית, הרחק מהעין הציבורית. הוא היה ישר, דקדקן בפרטים, ודיסקרטי. כך התאים לו להיות בוועדת עזרת קרובים של הקיבוץ, בוועדת ריהוט ובוועדת הקלפי. אבל התפקיד הציבורי האהוב עליו היה תפקיד הצלם המקומי. בשנים שמצלמה היתה ציוד יקר והתקציב האישי היה זעום, הקיבוץ - נאמן לעקרונות השיוויון והצריכה המשותפת – פתר את הבעיה בעזרת חברים שקיבלו מצלמה, חדר חושך וציוד לפיתוח הפילמים. ציקי היה אחד מצלמי הקיבוץ במשך כ- 20 שנה. הוא צילם אירועים וחגים, ופעמיים בשנה עבר בבתי הילדים והכיתות וצילם תמונות אישיות ותמונות קבוצתיות. את התמונות היה מפתח בעצמו. כל אחד מהילדים שליווה אותו בחדר החושך, זכה לראות איך התמונות מצטיירות מתוך התמיסה, ואיך ציקי בודק אם יצאו כשורה או שיש צורך להתחיל הכל מהתחלה. הצילומים של ציקי הם חלק ניכר מאוצרות ארכיון בארי. אהבת הצילום, היכולת ללכוד את הרגע, דבקה גם בילדים.

ציקי היה אבא גאה ואיש משפחה נאמן. ב"שעות הילדים", חנהל'ה נתנה את הטון, אבל בהשכבות ציקי היה מספר סיפורים מהראש, שר שירים רוסיים ומסיים באינטרנציונל. בבית השמיע תקליטים של מקהלת הצבא האדום (אוי למי שהצטרף לשיר לא בסולם הנכון), ואהב לנגן בקלרינט, חלילית, מפוחית והרמוניקה. צפריר שרצה לעצמו שעות של אבא נטו, היה קם בגן בארבע בבוקר כמו ציקי, יוצא לדפוס, ויושב מתחת למכונת השמינית, מכושף מתנועתה. נגה זוכרת שאבא ציקי היה מגיע אליה לגן בלילות ברקים ורעמים, כי ידע שהיא מפחדת.

כבן יחיד, טיפל בהוריו במסירות קיצונית. הוא הביא את ההורים לקיבוץ אחרי שאביו קיבל התקף לב. הם חזרו הביתה אחרי תקופת התאוששות. אך כשהאב נפטר ציקי שוב הביא את אימו לקיבוץ, והיה מגיע עם הילדים מדי יום ביומו במשך 12 שנים.

במהלך השנים, ציקי יצא לתקופות מילואים ארוכות בחיל התותחנים. במבצע קדש, היה אחראי על חמשת התותחים שהוצבו ליד בית הקברות ובית השייח והיו מכוונים לעזה. פרט לתקופות אלו, ולטיול "מחוף לחוף" שעשה באמריקה בגיל 45 , העדיף להשאר בבית. גם כשהמצב בעוטף החמיר, ציקי לא הסכים להתפנות, כי "בית לא עוזבים". בשביעי באוקטובר התפנה מהבית בפעם הראשונה והאחרונה. בליווי החיילים, נסע עם חנהל'ה בקלנועית, וליד גן ירדנה ספגו יריה ממחבל. חנהלה נפצעה אנושות, הפגיעה בציקי היתה שטחית. שניהם פונו לבית חולים, וציקי השתחרר כעבור יום לביתו של צפריר. אבל השקיעה כבר החלה. האבל העמוק על חנהל'ה, והנדודים בחיפוש תחליף לבית רק החמירו את

המצב. ציקי אושפז שוב בבית החולים, חזר למלון בים המלח, ואז עבר עם חלק מהותיקים לדיור המוגן ברמת החייל. ביוני 25 הגיע לשכונת בארי בחצרים.

העוגן היציב בעולמו שהתהפך עליו , למעט המשפחה, היתה אביגיל, המטפלת שעבדה עם חנהל'ה ואחר כך איתו, במסירות ואהבה עד לרגעים האחרונים.

ציקי נפטר בחצרים, מבלי שהספיק לחזור הביתה. הותיר 4 ילדים, 12 נכדים, 11 נינים. משפחה גדולה, שעליה היתה גאוותו.. וכך אמר: "עזבתי בית חם ואוהב, והורים מאד מודאגים. אני לא מצטער על החלטתי לרדת לנגב השומם, אך אני מבקש סליחה מהורי על צעדי זה. פיציתי אותם בילדים, נכדים ונינים נפלאים".