אנדד אלדן
נולד
07.07.1924 בפולין, נפטר 10.10.2025 בגלות הכפויה בתל אביב
אנדד
נולד בשם אברהם יוסף בלייברג, בפולין, בעיירה קטנה דוברת יידיש. כשהוריו נפרדו,
אמו סוניה ואחותו שרה נסעו לארגנטינה. אביו נוח עלה לפלשתינה, ואברהם נשאר אצל
הסבא והסבתא. בגיל שש הפליג לבדו על אניה, והגיע לאביו שבקיבוץ חפציבה. אביו התחתן
עם הרטה, ושם נולדו שלושת אחיו. כנהוג בקיבוצים של שנות השלושים, חברת הילדים היתה מרכז הכובד של החיים. אברהם –
מעכשיו כבר אברומה - גדל בחברת הילדים
המשותפת של חפציבה ובית אלפא. החיים לרגלי הגלבוע והטיולים הרבים בסביבה נקשרו
בדמיונו למורשת סיפורי התנך, ולימים יהיו מקור השראה לשירתו.
כנער
פיתח נטיות שמאליות והיה חבר פעיל בחבורת הנוער המרכסיסטי. עם סיום הלימודים יצא
לתל אביב כדי להכיר את חיי מעמד הפועלים, ועבד בבית חרושת. בהמשך היה מדריך בנוער העובד בחיפה, וכשחזר לחפציבה
היה המקשר בין קבוצת ההכשרה הצופים ב' לקיבוץ. ההיכרות עם חברי בארי לעתיד הייתה
חלק בהחלטה לבחור בבארי בהמשך הדרך.
ב-1946
הצטרף אברומה כשליח התנועה לארגון "הבריחה", שעסק בהברחת יהודים ניצולי
שואה לארץ ישראל. הוא הוביל ניצולים ממינכן ומוינה בהליכה רגלית דרך האלפים
המושלגים לאיטליה, משם הפליגו בספינות מעפילים לפלשתינה. בתום השליחות, חזר לחפציבה, עבד במספוא ובכרם
והדריך נוער. מאוחר יותר התגייס לגדוד השלישי של הפלמ"ח והשתתף במלחמת
העצמאות בקרבות בדרום ובצפון.
שיריו
הראשונים פורסמו בעלון חפציבה, ובהמשך ברבעון התנועה "מבפנים". ב-1952
התפרסם שירו הראשון בעיתון "המשמר", תחת השם ב. אברומה. שלונסקי, העורך
הספרותי, ביקש אותו לעברת את שמו, ומאז הוא מוכר כאנדד אלדן.
כשהוקם
בקיבוץ המאוחד ארגון סופרים ומשוררים, אנדד היה פעיל בו. הוא קיבל מלגת לימודים
לאוניברסיטה העברית בירושלים, ולמד ספרות עברית וספרות אנגלית. שם פגש את שרי.
הקשרים התהדקו, אך ההחלטה להתחתן התקבלה רק אחרי שאנדד לקח את שרי למסע רגלי
בגליל.
אשכר
נולדה בחפציבה. לירז וגונר כבר נולדו בבארי. לכאן עברו ב-1960, במטרה לחיות בקיבוץ
צעיר שהוא גם ישוב ספר. האסיפה אשרה לאנדד שני ימים בשבוע לכתיבה. בשאר הימים היה
מורה לספרות ותנ"ך.
בצד
הכתיבה האישית הלירית כתב אנדד גם לקיבוץ וגם על הקיבוץ. הוא רצה להיות שותף
בעיצוב החג כיצירה חילונית קיבוצית. עוד בחפציבה כתב מסכת לאחד במאי ולטקס העומר.
בבארי כתב מסכתות לחג שבועות, לאחד במאי, לראש השנה, לט"ו בשבט, לחגי המחזור
ולחגי בר המצווה. לחנוכה כתב את מסכת
"חנוכיית הדורות", ולחג ה-20 את מסכת "משפחת האדמה", מסכת לחג
האסיף בסוכות. את השירים הלחין דוד זהבי, והביצוע היה הפקה משותפת של תזמורת נען
עם המקהילה והרקדנים של בארי. לחג ה-25 כתב את מסכת "שרשרת הדורות".
במהלך חייו הוציא אנדד 17 ספרי שירה, האחרון שבהם מוקדש לביתו לירז שנפטרה ממחלה.
בבוקר
ה-7 באוקטובר היו אנדד ושרי בביתם. אנדד היה במיטתו בממ"ד כששרי יצאה וראתה
מחבלים על הדשא ממול. למרות צלילותו אנדד כבר היה סיעודי, כבד שמיעה, כבד ראייה
וכבד תנועה. שרי החליטה לא לספר לו מה מתרחש, והם שרדו בבית וניצלו למרות עשרות
המחבלים והבוזזים שנכנסו ויצאו מהבית, ויצרו הרס רב. אולם, מרבית חומרי הארכיון של
המשורר שרדו, וחולצו על ידי עובדי מכון "גנזים" בנובמבר 2023. שרי ואנדד
היו תקופה קצרה במלון דוד בים המלח, ומשם עברו יחד עם קבוצת ותיקי בארי לדיור
המוגן בתל אביב.
ב2024
זכה בפרס אקו"ם. מנימוקי הפרס: "משורר יחודי ומרתק... יצירתו תורגמה
לשפות רבות, בהן אנגלית, ערבית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, הונגרית, פולנית, יידיש
ויפנית. במלאת לו 100 שנים מצא דירקטוריון אקו"ם לנכון להעניק לו פרס מיוחד
על עושר יצירתו ועל תרומתו הייחודית ורבת השנים לתרבות הישראלית".
אנדד
היה דמות צבעונית, ניכר בהליכתו המהירה בשבילי הקיבוץ ובדיבורו המהיר ועתיר הרגש.
למרות בעיות הבריאות שהלכו והחמירו, אפשר היה לראות אותו מקיף את הקיבוץ באותה
הליכה מהירה, במכנסיים קצרים ובחלק גוף עליון חשוף לשמש. "הבוטקה של
אנדד", מקדש היצירה שלו ומוסד
מיתולוגי בשפת המקום, עדיין עומד ליד ביתו, בליבו של גן הותיקים לאורך הכביש
הפנימי שהיה פעם קצה הקיבוץ.
אנדד
הלך לעולמו והשאיר לנו עולם שלם של מילים מעשירות, נוגעות, שורשיות, חכמות,
מקומיות ואוניברסליות - בעברית.
בן
101 במותו. יהי זכרו ברוך.
