כרמל גת
כרמל, הבת הבכורה של כנרת ואשל גת, אחות גדולה
לאלון ואור. נכדה ראשונה לרותה ואליהו מבארי, נכדה שניה לטובה ונעים דהאן מדגניה
הרחוקה. כך זכתה לקשר מיוחד עם הסבים והסבתות. בביקורים בדגניה או על הדשא אצל סבא
וסבתא בבארי, הילדים אהבו להשתולל על הדשא ואליהו היה נזעק מדי פעם להפריד את פקעת
הילדים. המשפחה הצעירה גרה בשכונת משמר הגבול, שכונה תוססת ועתירת ילדים. בילויי
אחר הצהריים והחגים המשותפים הולידו הווי שכונתי וחברויות שנמשכו לתמיד. בבית טרחו
אמא כנרת וכרמל הבוגרת יחסית לעצב את
עולמם התרבותי של האחים הצעירים: מה יקראו, איזה סדרות יראו יחד על הספה, ולמה
יקשיבו ב-MTV כדי
לשמוע לדעת אילו להקות וזמריםin ואיזהout .
אלון ואור אסירי תודה לכרמל, שפרצה עבורם את הדרך בחינוך ההורים, ואיפשרה להם - לאור התקדים לנסוע להופעות, לצאת לים עם חברים וללכת למסיבות.
עבורם הייתה השראה ודוגמא אישית, אבל גם משענת בעת צרה – תמיד עם הומור וצחוק. בכיתת
פטל קראו לה מלי, והיה לה מקום מיוחד. בנות פטל לא השתתפו במעשי הקונדס של הבנים,
אבל מדי פעם חלקו איתם את השלל. כרמל בלטה כילדה דעתנית, עם עקרונות וחוש צדק
מפותח, שומרת על מצפן פנימי ועושה את הנכון בעיניה, בלי להיסחף בזרם הכללי. היא הייתה
הראשונה בכיתה שעזבה לעיר הגדולה, עיר מקלט לבני הכיתה שנקלעו לשם. בכל ביקור
בקיבוץ הקפידה לשלב מפגש עם ילדי פטל. אחרי שלמדה את שיטת גרינברג, לכל מפגש ושיחה
היה נכנס מגע. תוך כדי שיחה הייתה לוחצת עם ידי הפלא שלה במקומות הנכונים, והכל
היה משתחרר, גם פיזית וגם ריגשית. החיים בתל אביב זימנו לכרמל פרנסות
משונות: חלוקת סנדויצ'ים למשרדים, ליווי נכה ללימודים כולל הקלדה וסיכומים של
ההרצאות, ועוד. סימן ההיכר שלה נשאר התקשורת הבינאישית. בדירת שותפים בתל אביב
הכירה את רובי, וכך עברו 14 שנים של אהבה, זוגיות, והרבה צחוק, מוזיקה, חברים,
וכלבה אהובה בשם זואי.
כרמל הייתה אישה של אנשים, שאפשר לנהל איתה שיחות
עומק ולקבל נקודת מבט חדשה. כל הדרכים הובילו ללימודי ריפוי בעיסוק. לא במקרה בחרה
לעבוד עם מתמודדי נפש. בשלוש השנים האחרונות עבדה בתוכנית "אשנב
להשכלה". והביאה לביטוי את התכונות שעשו אותה כל כך אהובה על חבריה: ידעה
לראות כל אדם בעיניים טובות, לתת לו הרגשה
שהוא מיוחד, ולהעצים את החיובי. היא אהבה אנשים בלי לוותר להם, ואפשר היה לחוש
באוויר את האכפתיות, המחויבות, ואת היכולת לשים מציאות בחדר ולחתור אליה. היא הייתה
מגנט של אנרגיה טובה, ובכל מקום יצרה סביבה חוג חברות: בקיבוץ, בשנים שעבדה בשווייץ
כאופר למשפחה ישראלית, בלימודים, ואפילו בדגניה, כשבאו לבקר את סבא וסבתא. כשהיא
ורובי נפרדו לפני כשנה וחצי, יצאה לדרך חדשה. היא חזרה לקיבוץ, תכננה לצאת להודו
ולחזור לשנת הלימודים האחרונה בתואר השני. באותה תקופה גם סייעה לאורי, שהיה בסוף
יב' החבר הרציני הראשון שלה, לחצות את הימים הקשים שזימנה לו מחלתו. בנוכחות שקטה
ובדרכים יצירתיות ליוותה אותו ואת אשתו והילדים עד לסוף הדרך.
לאורך כל חייה שמרה כרמל על סקרנות גדולה לבני
אדם, למקומות, למחשבות. היא טיילה הרבה בארץ ובעולם, לבד, או עם חברים ובני משפחה.
הקשר המיוחד עם ההורים התבטא גם בטיולים שעשתה איתם יחד וכל אחד לחוד. בשנים
האחרונות נסעה להודו בתדירות גבוהה מתמיד, ואהבה לחזור לאותו כפר שנקלעה אליו
במהלך הקורונה. ותמיד למדה משהו. פלדנקרייז, יוגה, ושיטות טיפול שונות. בשנים
האחרונות לקחה קורסים בערבית, בהיסטוריה
ובידיעת הארץ יחד עם אמא כנרת, שהייתה גאה בכך שכרמל מקבלת ציונים יותר גבוהים
ממנה. היא קראה הרבה ואהבה לשמוע פודקסטים ומוסיקה בכל מיני סגנונות, כך שתמיד
הסתובבה עם אוזניות. ותמיד שמחה לרקוד, לשתות יין, בירה בים. לפני כארבע שנים
נולדה גפן, בת לאלון וירדן, והפכה למוקד הקשר המשפחתי. תדירות המפגשים עלתה בהתאם,
וכרמל הייתה דודה מאושרת: מפעילה ומשחקת באלף דרכים שהמציאה עבורה, בודקת גמישות,
מקריאה סיפורים.
כך היה גם בבוקר השבת ההיא. הילדים היו לפני או
אחרי נסיעה לחול, והיה זה מפגש משמח במיוחד. בבוקר התכוננו אלון וכרמל לצאת לריצה
– התחביב המשותף החדש. במקום זאת, נפגשו בממד. כרמל הקריאה לגפן סיפור, בשעה
שהמחבלים נכנסו לבית. כנרת נלקחה ונרצחה בסמוך לבית. אלון, גפן וירדן נחטפו
במכונית אחת, כרמל במכונית אחרת. היא הייתה אמורה להשתחרר יומיים אחריה ירדן, אך העסקה התפוצצה. המשפחה נרתמה למאבק לשחרור
החטופים, והייתה בין המובילים בהפגנות, בגיוס התקשורת ודעת הקהל בארץ ובעולם.
בהתמודדות יומיומית עם הקושי להעלות את נושא החטופים שוב ושוב, בלי להתייאש ומתוך
אמונה שכרמל תחזיק מעמד עד לשחרור. יום ההולדת שצוין בכיכר, ושיעורי היוגה בימי
שישי בארץ וברחבי העולם, הפכו את כרמל
לאחד מהאיקונים של המאבק. אחרי 50 יום בהם לא נודע גורלה של כרמל, חזרו מהשבי עלמה
ונועם אור שנחטפו יחד איתה. בהשראתה ניהלו יומן יומיומי, עשו מדיטציה ותרגלו יוגה,
כדרך לשמור על הנפש ועל הגוף. הם סיפרו שכרמל הייתה המלאך השומר שלהם, כאילו כל
חייה הקודמים הובילו ליכולת המופלאה לשרוד, לתמוך, לרפא ולהיות משענת באפלת השבי
של חמאס. הם ידעו לספר שכרמל ראתה שאמה נרצחה כי המכונית שבה נחטפה עברה לידה. 328
ימים בשבי לא ידעה מה אירע לשאר בני המשפחה. כרמל, הייתה שילוב מתוחכם של רוך,
חום, חמלה ואהבה לצד אינטלקטואליות, סקרנות וחקרנות אינסופית, שידעה לשבור מוסכמות
ולשמור על החירות לחיות את החיים בדרכה, שהייתה קשובה לגוף ולנפש שלה ושל אחרים,
שניכרה בנוכחות טבעית, נעימה, מרפאת, עם מבט עמוק ומבין, חיוך כובש, קוקו ותלתלים,
עם היכולת לשמור על עמוד שדרה וראש מורם ברוח אמא כנרת – עולם ומלואו שהגיע לקיצו ארבעים שנים בלבד.
יהי זכרה ברוך.
