שרקה כהן

שרקה היתה הבת השלישית מתוך שבעת ילדיהם של הוריה, מזל וחיים. בצנעא חיו בבית בן שתי קומות, עם חצר גדולה שהיו בה מטבח ומחסן חיטה. ההורים התפרנסו מאריגה – אמא סובבה את הנול בעזרת דוושה, אבא זרק את סלילי החוטים מצד לצד, ושר. כשהיה לומד משניות עם הגברים, שרקה ישבה על ברכיו וכך למדה לקרוא. היה זה בית דתי, רדוף רוחות ושדים, ובתקופות רעב ההורים יעצו לילדים: "רק תבקשו ואלוהים יתן לכם". שרקה בדקה, ולא קיבלה כלום. היא התחילה לפקפק, ונענשה בהתאם.

ב- 1945 יצאה שרקה עם המשפחה באישון לילה מביתם. יחד עם משפחות נוספות החלה את המסע לארץ ישראל. הם צעדו לעדן, אבל על החוף חיכתה משטרה, והם נלקחו במשאיות למחנה שבו נאלצו להמתין שנה. הם גרו באוהלים, וחיו על קמח ושמן. לימים הגיעו מורים לעברית, וגם אחיות שגילחו את ראשיהם בשם ההגיינה. שרקה קברה את צמתה הארוכה בחול, ומדי פעם היתה מוציאה אותה ובוכה.

מקץ שנה במחנה, הפליגו באניה קטנה לעתלית. ההורים חשבו שאבא יעבוד ככוהן בבית המקדש, ופתאום מצאו את עצמם בבית עולים בתל אביב, עם ניצולי שואה לא מובנים להם. הם סרבו לשלוח את לבית ספר, כי בנות לא אמורות ללמוד, אבל נכנעו כשאיימו עליהם במניעת קצבאות. בגיל 14 החליטו ששרקה תצא לעבוד אצל משפחה טובה ותגור אצלם. כשנסעה עם אחת המשפחות לזכרון יעקב נפתחה לפניה הזדמנות לא מוכרת. היא פגשה צעירה מההכשרה של גבעת עדה, שהציעה לה להצטרף. שרקה לא ידעה מה זה קיבוץ, אבל התלהבה מהסיכוי לגור בלי הורים, ובאה. ביום עדרו בכרמים, בלילה שרו בבוסתן, ושרקה היתה מאושרת. אלא שהחברים גילו שהיא קטינה והחזירו אותה להורים. העונש כלל מכות, גזיזת שיער וכליאה בבית. אבל שרקה היתה מרדנית נחושה.

בהזדמנות הראשונה הלכה לבית הנוער העובד ברחוב הירקון. התעקשה על קיבוץ וצורפה להכשרה בחוקוק. כשההכשרה התפרקה, הצטרפה לקבוצת "במעלה" והגיעה לבארי ביוני 1950.  כך תיארה: "התחלתי חיים חדשים, באושר עילאי. היו לנו פעולות עם זאב וכסלר, מדריך נהדר שלימד אותנו מוסיקה קלאסית. זאת היתה התקופה היפה בחיי. גם את העבודה אהבתי, ונהניתי מעצם הרעיון שכולם שווים"..

שרקה לא נסעה הביתה שבע שנים. רק לקראת החתונה עם ספי, התעורר צורך להפגיש את המשפחות ושרקה נסעה להורים. הם דרשו טכס חינה ושרקה נאלצה להסכים. בימים ההם רב לא נכנס לקיבוץ, והחופה התרחשה ברבנות בתל אביב. מסיבת החתונה התקיימה בקיבוץ יחד עם עוד ארבעה זוגות.

נטע נולדה ראשונה, ואחריה ניב, גל ואדווה. על רקע ילדותה הקשה, שרקה אהבה את שיטת החינוך בקיבוץ.  "החינוך המשותף היה בעיני דבר נפלא שחוסך קונפליקטים בין הילדים להורים. הילדים שלי לא היו תלויים בי, חופשיים". על עצמה אמרה "לא הפסקנו להיות ילדים, שיחקנו ושרנו, כמה שרנו"

ספי עבד על אוניה של הקיבוץ המאוחד, ופעם בשנה שרקה היתה יכולה להצטרף אליו למסע של חודש בעולם הגדול. אבל בדרך כלל לא יצאה מהקיבוץ. כאן היה עולמה. היא אהבה את הקיבוץ, את החצר, את הנוי. היא אהבה להיות בבית, להכין מטעמים ולארח בני משפחה וחברים. דורות של שחקני ברידג' היו מתאספים אצלה פעם בשבוע. בית שמח, טעים, מלא חברים.

שרקה עבדה קשה כל חייה. היא לא חיפשה קריירה, כי כל עבודה מכבדת את בעליה. במבט לאחור, נראה שלכל גלגוליה יש מכנה משותף: יצירת הרגשת בית לעצמה ולאחרים. היא היתה אם הבית הראשונה בדפוס. שנים רבות בישלה לבתי הילדים את הקציצות הנימוחות וכדורי העוף במרק, והכינה את שייק הפירות של ארוחת עשר.

כשעבדה במטבח הכינה "סלט שרקה" קצוץ דק דק עבור כולם. שלוש שנים ניקתה את השירותים הציבוריים כשעוד היו כאלה. עם יציאתה לפנסיה ועד גיל 80 התנדבה לנקות, לסדר ולטפח את פינות פחי האשפה בכל הקיבוץ, ואפילו פרשה שם שטיחים שמצאה. הרעיון היה כל כך מפתיע ויפה ומשמח, שגם שרקה אהבה לסרוק את הפינה במבט גאה לפני שהובילה את העגלה לתחנה הבאה.

מותו של ניב היה רגע של משבר. שלוש שנים עלתה לבית הקברות מדי יום, ואז חדלה. העבודה והנכדים היו לה עוגן. איו, זיוי, מיה ונבו פתחו עידן חדש בחייה: אוי להורה שהעז לא למלא אחר כל משאלותיהם. נדמה שעם חלוף השנים התרככה, ומאגרי אהבה בלתי מותנית שפעו ממנה. אמא וסבתא גאה, עם יכולת להכיל ולהיות ביקורתית גם יחד. ישירה ובלתי מתייפייפת, מאירת פנים ומחייכת גם בשנים הקשות שיבואו. כשסיפרה את תולדותיה לספר "סיפורי חיים", סיכמה: "ההחמצה הכי גדולה שלי היא שלא למדתי. מכל שאר הבחינות מעולם לא חשתי מקופחת. כל מה שרציתי לעשות עשיתי".

בגיל 80 נפלה, ומאז ועד יומה האחרון ליוותה אותה המטפלת ג'ואן, במסירות ובאהבה גדולה. שרקה, הילדה המהפכנית שגדלה בכוחות עצמה במציאות היסטורית סוערת, נפטרה בחיק המשפחה החמה והאוהבת שהקימה.