רחל שזר

רחל נולדה בבגדד, והייתה החמישית מתוך שמונת ילדיהם של משה ויפה כהן. מצבם הכלכלי היה טוב. לאביה הי תה חנות בדים, האמא טיפלה בילדים, בבישולים ובניקיונות של הבית הגדול – 3 קומות ובאמצע פטיו. בית מסורתי, עם מנהגים ברוח המקום: בלילות הקיץ החמים אוכלים במרפסת וישנים על הגג. אבא הולך מדי יום לבית הכנסת, תכונה רבה לקראת שבת, ובמוצאי שבת מטיילים עם כרכרה לנהר. הבנים לומדים בבתי ספר, הבנות לומדות תפירה, והאחים הגדולים מלמדים את הבנות לקרוא. שולמית, האחות הגדולה, ובעלה גרו יחד איתם בבית, ורחל נולדה וגדלה יחד עם האחיין. כשהייתה בת 12, התקינו בביתם חשמל.

רחל הייתה בת 15 כשהייתה הפיכה שלטונית בעירק. בהשראת הנאצים התרחש הפרהוד – התנפלות על שכונות היהודים בעיר. רחל סיפרה: "בבוקר אותה שבת החלו להתקרב לשכונה המוני ערבים ובידיהם גרזנים, פגיונות  ומקלות". המשפחה נמלטה לבית אחד היהודים העשירים בעיר, וכשחזרה הביתה ראו שכל תכולת הבית נבזזה. אבא של רחל החליט שצריך לצאת לארץ ישראל.

האחים של רחל היו פעילים בתנועה, ושמחה האחות הגדולה עסקה בהדרכה וארגון קבוצות נוער לעליה. הם הגיעו לארץ לפניה, וב - 1944 הגיע תורה של רחל. יחד עם אחותה שולמית ושני ילדיה נסעה 30 שעות באוטובוס לדמשק.

משם יצאה עם קבוצה של 70 איש, ויחד צעדו את חלקה הגדול של הדרך לחולתה. משם במשאיות לאיילת השחר, באוטובוסים ליגור, ולקיבוץ נען. כאן פגשו את שמריה גוטמן, השליח שהכירו בעירק. רוב אנשי הקבוצה התפזרו בארץ, כולל בני המשפחה של רחל. היא נשארה להכשרה בנען, עם חבורה של צעירים שהתחנכו בתנועה. אחרי שנתיים התכנסו קבוצות העולים מעירק לקיבוץ אלונים, ושם נפגשו עם משלחות מקיבוצים שהציעו להם להצטרף. כך ארע שהגרעין הבבלי, ורחל בתוכם, הצטרפו לבארי ימים מספר אחרי העלייה לקרקע בנחאביר.

באותה תקופה הקיבוץ היה מפוצל בין 3 מקומות: נחאביר, גדרה וסדום. בעקבות יוסף, יצאה לעבודה במפעל האשלג בסדום. תפקיד הבנות היה לכבס ולבשל לפועלים – עבודה פיזית קשה בחום כבד. לכן קמו לפני הזריחה, סיימו לעבוד בצהריים והלכו לנוח במערת המלח הסמוכה שהייתה קרירה יחסית. באחת החופשות בגדרה הוזנקו חברי הקיבוץ לסייע בהורדת מעפילים מהאונייה שבתאי לוז'ינסקי. הבריטים הצליחו לאסור חלק מהמעפילים ואלו שבאו לעזרתם, ורחל הוגלתה איתם לקפריסין והייתה שם שבועיים עד שהסוכנות הצליחה לשחרר אותה. הוריה כבר היו בארץ, וכשהגיעה לביתם יוסף היה שם, והודיע ל כולם על כוונתם להינשא.

רחל עבדה בסדום קצת למעלה משנה, וחזרה לגדרה, שם נולד גדי. ארנון ועוזי כבר נולדו בבארי, אחרי שהקיבוץ עבר מנחאביר וגדרה לנקודה הנוכחית. רחל התקשתה להשלים עם הלינה המשותפת, והקדישה מאמצים רבים לתת לילדים תחושה של בית. שעות הילדים היו מצומצמות ביותר – הזמן הקצרצר שבין ארבע לחמש, שאז יוצאים כבר לשחק עם החברים בחוץ. אבל רחל הקפידה שמדי יום יחכו להם בחדר תה ועוגה שהכינה. מובן מאליו שסרגה לילדים אפודות וסוודרים, ורקמה חולצות לחגי המחזור.

רחל עבדה כמטפלת, יוסף היה מרכז קניות ואחר כך מא"ז, אבל מצב בריאותו הדרדר והקיבוץ אפשר לו לסוע לטיפול נסיוני בארצות הברית. במשך מספר חודשים רחל נשארה לבד עם הילדים, ובסוף התקופה הצטרפה אליו לטיול באירופה. עברו מספר שנים טובות, ומצבו של יוסף שוב הורע. הרופאים יעצו לו לגור במזג אויר יבש. הוא יצא לגור באילת ולעבוד שם. ורחל נשארה בקיבוץ ועבדה בדפוס, עד שעוזי הצעיר יסיים את לימודיו בבית הספר.

רחל הגיעה לאילת ב- 1974, וחייתה שם 42 שנה. אחיותיה לימדו אותה לבשל אוכל עירקי משובח, והיא התאקלמה ומצאה חברים חדשים. אחרי מותו של יוסף הצטרפה למועדון גימלאים, השתתפה בחוגים, יצאה לטיולים בארץ ובחו"ל, התנדבה לעזור בגן ילדים, והייתה עסוקה ונמרצת. מעל הכל אהבה את המפגש המשפחתי בימי שישי, סביב הארוחות שהכינה.

בגיל 90 חזרה רחל לבארי. המעבר לא היה קל. גם כאן הצטרפה למועדון "יובלי גיל", רקמה וסרגה עם החבורה, השתתפה בחוגי התעמלות, והלכה להרצאות וסרטים. היא חידשה את הקשרים עם רחל צייג מהגרעין הבבלי, ועם הזמן מצאה מחדש את מקומה בין החברים הישנים, והייתה מאושרת בחברת הנינות הצעירות שבאו לבקר אותה.

בשנה האחרונה רחל התמודדה עם החלמה משבר ברגל. היא השלימה עם המגבלות החדשות, והצליחה להשיג שיפור איטי אך יציב. ואז הגיעה השבת ההיא. נדמה שהאירועים הקשים שברו את רוחה. בדרכה הנעימה והאוהבת נפרדה מבני המשפחה, ועצמה את עיניה. בת 97 במותה.