אנולה רטנייקה

אנולה נולדה בקורונגלה Kurunegala – עיר סמוכה לבירת סרילנקה. היו לה שתי אחיות ואח צעיר. אימה נאבקה לגדל את הילדים בתנאי עוני, ונעזרה בתמיכתם האוהבת של הסבא והסבתא. אנולה גדלה להיות ילדה שקטה ומתחשבת, עוזרת לכולם, ואוהבת במיוחד בעלי חיים. גם כילדה, היתה דתייה מאד.

בגיל 19 נישאה, ונולדו לה בן ובת. כשגדלו, יצאה לעבוד בישראל כדי שתוכל לממן את לימודיהם. כיום הבן שף בניו זילנד, והבת לומדת בלונדון.

כשהגיעה לישראל היתה אנולה בת 39. היא עבדה כשלוש שנים באשקלון, ואחר כך הגיעה לבארי. כשלוש שנים ליוותה את עליזה גורל, ועם פטירתה התחילה לעבוד אצל אתי מורדו ועבדה איתה שלוש שנים נוספות. בסך הכול שהתה בארץ כמעט עשר שנים ורק פעם אחת הרשתה לעצמה לצאת לחופשה של 45 יום בסרי לנקה.

בקיבוץ היו לאנולה חיים טובים ושקטים. היא היתה העיניים והאוזניים של אתי, ולא חלף זמן רב והן הפכו לידידות. אתי מספרת: "אנולה דברה עברית צולעת, ואני דיברתי אנגלית צולעת, והיינו חברות טובות". אנולה דאגה לאתי ועשתה הכל בחיוך ובאהבה, בעדינות ובטקט. במשך הזמן הפכה לחלק מהמשפחה.

לעיתים מזומנות הייתה מארגנת משלוחי תרומה למקדש שלה. בחבילות ארזה עודפי בגדים מחנות יד שנייה של הקיבוץ, בובות פרווה שנזרקו והיא כיבסה ותיקנה אותן. תמיד הוסיפה משחקים ושוקולדים שקנתה. מדי חודש היתה אנולה שולחת כסף לילדיה ולבני המשפחה, וגם לאנשים חולים, מובטלים, רעבים, ולילדים שצריכים ציוד לבית ספר.

היא החמיצה לימונים וחילקה לחברים שלה ולחברי הקיבוץ שביקשו. אנולה הכירה את כל עצי היסמין בקיבוץ, ואת העצים עם העלים המיוחדים: קרפיצ'ה אצל גיל וקמליה, מורינגה אצל נוח הרשקוביץ. היא הקימה גינה לתפארת, מצמחים שקיבלה מגינות חברים ברחבי הקיבוץ. היא טיפחה עציצים ותוך כדי הטיפול בהם היתה מדברת עם הילדים בטלפון. הכול היה ירוק, צבעוני, פורח. אנולה נשארה ילדה מחוברת לטבע, לבעלי החיים. הייתה תמיד שמה אוכל לחתולים, לציפורים, לכלבים. מבחינה, כולם היו

נשמות בעולם ולכולם צריך לדאוג. אפילו בכלבה של השכנים טיפלה בצורה סיעודית: החליפה לה רפידות, ניקתה אותה וסיפרה אותה. אריאל השכנה אומרת: " כל ייצור קטן, כל צמח קטן, הכול היה חי סביבה, ובהרמוניה כזאת בלתי מוסברת עם העולם והיקום."

אנולה התרגלה לאזעקות הצבע האדום. היא הייתה גוערת באתי, שתכנס לממ"ד, ואתי הייתה עונה "הכורסא שלי היא הממ"ד שלי". בבוקר יום השבת ההיא, אנולה הרגישה שמדובר במשהו חריג והתעקשה להכניס את אתי לממ"ד. שתיהן נכנסו. אנולה שכבה מכווצת על המיטה. כנראה ידעה יותר מאתי, מהחברות שיש לה בקיבוץ. אתי ישבה בקצה השני של המיטה. המחבלים ירו במנגנון הידית, פרצו פנימה וירו באנולה שתי יריות. אתי נפלה על המיטה והתגלגלה מתחתיה. שם נשארה יומיים וחצי. מחבלים נכנסו ויצאו מהבית מספר פעמים. אתי שמעה את קולות הירי, את רעש האופנועים, את הצעקות. ביום שני בבוקר נכנסו חיילים לבית, ראו שאנולה נהרגה ומצאו את אתי.

אנולה היתה בת 49 בהרצחה. אשה נדיבה וצנועה, מעוררת השראה ביכולת לתת בלי לצפות לתמורה. כולה אהבה גדולה לעולם ולכל היצורים שחיים בו. סונו  הבת, אומרת עליה: "אמא שלי אנולה תמיד חשבה על אנשים אחרים לפני שחשבה על עצמה. היא הייתה האישה הכי מדהימה, אוהבת, אכפתית ויפיפה, ובעיקר האישה הכי אמיצה שהכרתי כל חיי".