ברוך בהיר

הוריו של ברוך, רחל ויחיאל בלאס, הגיעו לארץ מפולין. הם גרו במושבה הקטנה הרצליה. לאמא רחל הייתה חנות בגדים, אבא יחיאל היה צבעי ואיש אחדות העבודה. יוכבד נולדה ראשונה ושנתיים אחריה ברוך, והחיים התנהלו על מי מנוחות.

ברוך גדל להיות תלמיד טוב, חניך בנוער העובד, ולא פחות חשוב - ספורטאי מצטיין, שקבע שיא קפיצה לרוחק. בגיל 16, הזמין אותו עזרא גדלין, חבר מהתנועה, לביקור בהכשרת "במעלה" בבארי. ברוך התלהב מהמגורים באוהלים, מערב השירים רוסיים לתוך הלילה, מהחוג למוזיקה קלאסית שעשה זאב המדריך. הוא החליט להצטרף ל"במעלה" בסיום שנת הלימודים, אבל ההורים התנגדו. ברוך הציע להוריו עסקה: הוא ינסה להתקבל לבית הספר היוקרתי "כדורי". אם יקבלו אותו, ילמד שם. אם לא – יצטרף להכשרת במעלה.

לימים אמר ברוך שהשנתיים ב"כדורי" עיצבו את חייו והעניקו לו כיוון. בגלל הלימודים, התגייס לנח"ל שנה אחרי "במעלה", ויצא עם גרעין לבית גוברין. במהלך השירות גויס להדריך בתנועה וגר בקומונה בגליל- ים. כך הכיר את דליה, שהפכה להיות האישה שאיתו עד יומו האחרון.

בסיום שנת ההדרכה הצטרף ברוך באופן רשמי ל"במעלה", וב- 1955 סוף סוף הגיע לבארי. דליה הגיעה בעקבותיו כשהשתחררה מהצבא, והזוג קבע את משכנו בבארי. שנה אחר כך נולד יזהר, ואחריו טל וגלעד (עידו).

ברוך אהב את חיי הקיבוץ מהיום הראשון. הוא עבד במטעים – אז גידלו בבארי תפוחים, אגסים, שזיפים, אפרסקים, וגם זיתים וענבים. בגיל 22, נבחר לריכוז הענף. הוא ומוסיק שלמד איתו בכדורי עשו את התפקיד ברוטציה במשך שש שנים. בהמשך, יצא להיות מרכז המשק של קדמה בתקופת הביניים אחרי פירוק הקיבוץ. כשחזר מקדמה, נבחר לתפקיד רכז עבודה, ואהב להיות נהג מחליף במשאית המרצדס בענף "טיולי סיני" של הקיבוץ.

הוא קיבל הצעה לנהל את המפעלים האיזוריים ביח"ם, והעיד שתפקיד זה שינה את מסלולו המקצועי. בגיל 33 יצא ללמוד כלכלה, בקורס הבינקיבוצי בפקולטה לחקלאות ברחובות. אחרי הלימודים עשה שורה של תפקידים בקיבוץ ובתנועה, וקבע לעצמו כלל: בין תפקיד לתפקיד ייקח תמיד שנה של פסק זמן. כך, אחרי ריכוז משק עבד שנה בפלחה, ואחריה גויס לליווי משקים של הקיבוץ המאוחד באזור הנגב. בהמשך ריכז את הדפוס, היה אחראי בתק"ם על הקשר עם משרד החקלאות, וב - 1992 קיבל הצעה להצטרף למשלחת שיוצאת לקזחסטן. מטרת המשלחת הייתה לבחור מספר קולחוזים, שישתתפו במיזם אמריקאי-ישראלי להטמעת שיטות וציוד חקלאיים מודרניים. כשחזר נרגש

מהחוויה, הוצע לו לצאת לשליחות בת שנתיים בפרויקט. לאחר התייעצות עם המשפחה קיבל את ההצעה, ודליה הצטרפה אליו. ברוך הכין תוכניות עסקיות, והקים מכוני חליבה מודרניים וחממות בקזחסטן וגם בקירגיזסטן, בטכנולוגיה ישראלית ובמימון אמריקאי. הוא סיפר שהייתה זו חווית חיים עוצמתית, כי היו אלה שנות ההתפרקות של ברית המועצות – עם עוני וכאוס אבל גם תקווה לשינוי. כשחזרו, ברוך עבד בחדר האוכל ואז יצאו לטיול גדול בחו"ל – שלושה וחצי חודשים בארצות הברית, הוואי, ניו זילנד, אוסטרליה, תאילנד והונג קונג. ברוך תיאר את הטיול כ"חוויה פוקחת עיניים".

התפקיד האחרון של ברוך היה ריכוז המשק של מפלסים. הוא מילא את התפקיד ארבע שנים. כשיצא לפנסיה, כתבו לו חבריו מהקיבוץ: "ידעת ללחוץ בלי להכאיב, להוכיח בלי להטיף, ללמד בלי להתנשא, להיות מקצוען וג'נטלמן".

טל ויזהר מספרים שברוך היה אבא – ואחר כך סבא – משקיען. כשהיה עם ילדים לא עסק בשום דבר אחר. היה נוכח בכל מאת האחוזים. הוא לא הטיף מוסר ולא כעס. פשוט תמיד היה שם להושיט עזרה, לעודד בלי להפעיל לחץ, להקשיב, ממגנט בעצם נוכחותו.

מספר חודשים אחרי היציאה לפנסיה קיבל ברוך התקף לב, ובהוראת הרופאים "הוריד הילוך" ועבד תקופה מסוימת בנאות בארי ובבית איריס. יחד עם דליה נהנה לבלות עם הנכדים, ולצאת לטיולים מאורגנים בחו"ל.

עם חלוף השנים החמיר מצבו הבריאותי, אבל ברוך שמר על עצמאותו. בשביעי באוקטובר היה עם דליה וטל בממ"ד. יחד שהו שם 28 שעות, עד לחילוצם. כל אותן שעות ברוך ביקש להיות מעודכן, ולא פחד לדעת גם את הדברים הקשים.

אירועי השבת השחורה והפינוי מבארי היו רגע מתמשך של משבר. ברוך ודליה עברו מהמלון בים המלח לדיור מוגן באיזור תל אביב, קרוב לילדים ולנכדים. ברוך נפטר בגיל 88, והותיר אחריו משפחה גדולה ואוהבת, שליוותה אותו עד יומו האחרון.