עפרה קידר

עפרה היא בתם האמצעית של פנינה ודובל׳ה גיטל, אחות לחנה ולאילן. ההורים היו מראשוני קיבוץ קדמה, ושם גדלה עפרה בשנים הראשונות לחייה. ב 1962, כשקיבוץ קדמה התפרק, הגיעה המשפחה יחד עם עוד קבוצת חברים לבארי. ותיקי בארי ויתרו לכבודם על הדירות החדשות בקומותיים. דובלה ופנינה קיבלו חדר בקומה השניה מעל משפחת אפרת. היה זה החופש הגדול. עפרה, הדס ועדה שהיו בסוף כיתה ג' שולבו בקבוצת שיבולים. עפרה התקשתה להשלים עם המעבר, ועם הפרידה מחברתה הטובה ביותר שעברה לקיבוץ אחר.

רק ברבות הימים התחילה עפרה להרגיש בבית ולהיות אחת מהחבר'ה. כספורטאית, הצטיינה במיוחד במשחקי כדור. במשחקי מחניים המסירה שלה היתה חזקה ומדוייקת באופן מיוחד, וילדי שיבולים למדו להזהר ולהזהיר אותה "לא להפציץ לבטן". היא היתה ילדה טובה שלקחה כל פרויקט ברצינות, השתתפה בהצגות הכיתתיות שהיו נהוגות בשגרת החינוך המקומי, וכבר אז התגלו בה אחריות וחריצות נדירים אצל בני הנעורים.

כנערה, חלומה הגדול היה לצנוח, ולכן התנדבה להיות מקפלת מצנחים. היא עשתה זאת בדייקנות וביעילות אופייניות, וגם זכתה לצנוח מספר פעמים. כמקובל אחרי הצבא, יצאה לשנת שירות שלישית בקיבוץ הצעיר אלרום. שם פגשה את סמי. רק אחרי שנה נאותה לחיזוריו, והזוג הצעיר עבר לתל אביב. בטרם תעבור שנה נוספת, הודיעה עופרה לסמי שחוזרים לקיבוץ בארי.

עפרה התחילה לעבוד ברפת, סמי השתלב במסגריה. החתונה נערכה ברוח הימים ההם, חתונה קיבוצית של 5 זוגות יחד. אלעד נולד ב 1978, ואחריו נולדו אורן ויעל. עפרה היתה אמא מסורה, למרות שלא אהבה להתחבק. בבית ניכרו אהבותיה הגדולות: חיות, וחקלאות. תמיד היו כלבים בבית, בעיקר כלבי פודל שהשתתפו מדי פעם בתערוכות כלבים. עפרה טיפחה את הגינה ואהבה מאד עציצים ופרחים. היא אהבה יופי, דאגה שהבית יהיה נוח ונעים ולא היססה לקנות דברים שמצאו חן בעיניה. היא לא אהבה לבשל, אבל היתה מכינה מאפי בצק מעולים, בלי להעזר במתכונים. תמיד אוכלת בזריזות, כי צריך לחזור לעשות משהו מועיל.

עפרה עבדה ברפת כ 30 שנה ברציפות. היא היתה אחראית על היונקיה – טיפול בעגלים שנולדו, והגמעתם בחלב – בהתחלה כולוסטרום ואחר כך מכינה בקבוקי אבקת חלב. היה לה כח פיזי יוצא דופן, וכמו אבא דובל'ה לא ביקשה עזרה בשום דבר.

בכלל, בעבודתה התגלמו התכונות שירשה מדובל׳ה ופנינה – עבודה שקטה ויעילה, ללא מילים מיותרות. בחריצות, דייקנות, ניקיון וסדר שהם תנאי בסיס, כל כך מובן מאליו שאין צורך להזכיר. והעיקר: לא לעשות ענין משום דבר. צריך לעשות, אז עושים. הכל בסדר, או יהיה בסדר ואפשר להמשיך הלאה. אשת עבודה, קיבוצניקית של פעם, בסגנון המיוחד של קדמה.

כשהרפת עברה לגבולות, עשתה עפרה נסיון קצר לעבור עם העגלות, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. עפרה חזרה לאהבתה הישנה, לעבוד במשק הילדים, פינת החי המקומית. 15 שנה עבדה שם, וגם כשהגיעה לגיל הפנסיה לא הורידה הילוך. עושה עבודות פיזיות קשות, שולטת בכל הפרטים הקטנים והגדולים של התחזוקה והתפעול, אחראית על הזמנת האוכל לחיות, וכמו ביונקיה - מגיעה כל שבת בבוקר לבדוק שהתורנים הגיעו והכל תקין. תמיד ממהרת לעבודה, פרקטית, לא מתלהבת מימי

עיון, אבל משתתפת בשמחה בטיולים של ימי הענף. עפרה קלטה את שמיל לעבודה והבטיחה לו שתישאר איתו עד שהוא יצא לפנסיה. שמיל מגלה שלמרות שריון הקשיחות לכאורה, היא היתה בשבילו כמו אמא.

כשהילדים גדלו, התמסד אצל עפרה סדר יום קבוע: בקיץ, יוצאים בחמש בבוקר להליכה כדי להספיק לעבודה, להגיע לבריכה קצת לפני שהיא נפתחת כדי לתפוס את המסלול שהיא אוהבת, לשחות 60 בריכות ולחזור לעבודה. אחרי מנוחת הצהריים אפשר לצפות בטלויזיה במשחקי טניס או NBA , לפתור תשבצים, או לקחת את הנכדים הצעירים מהגן ולבלות איתם במגרש משחקים, בפינת החי, או לצאת לשדות לראות איסוף תפוחי אדמה וגזר. תמיד בהליכה, בלי קלנועית – כי צריך לזוז ולא להיות בטטות. והיו גם חוגי טניס והתעמלות, וביקור יומי בקניון, לעזור בסידור אולי לקנות בגדי ספורט חדשים. בימי שישי ושבת היתה הליכה מסורתית לבד או עם חברים, שומעת רדיו 88FM עם שירים לועזיים ישנים    (עפרה אהבה במיוחד את אלביס פרסלי ופול אנקה), וצוחקים כשעפרה מספרת על שינויים בטבע שאף אחד חוץ ממנה לא שם לב אליהם, כמו למשל משפחת שועלים חדשה, או זריעת חומוס בשדה מרוחק.

סופי השבוע הוקדשו ליעל – אחרי הליכת הבוקר והכנת סלט פירות, יצאה שוב עם יעל להליכה סביב הקיבוץ, ישבו בנחת לאכול ארוחת צהריים עם עדכונים בחדר האוכל, ושבת משפחתית שקטה. עפרה אהבה את השגרה הברוכה של חייה: עבודה, ספורט, מוסיקה, גינה, בית, משפחה, קיבוץ. מתרחקת מבילויים ונסיעות, וחיה את החיים כפשוטם, בלי טענות מיותרות.

עד השבת האחרונה. עפרה יצאה כהרגלה, להליכה של חמש בבוקר, עדיין בחושך, כי אין ממה לפחד. ליד נחביר, בשדות האהובים עליה, פגשה במחבלים. יעל חיכתה בבית, ועברו שעות רבות עד שפונתה.