לילך קיפניס
-
09.08.1963 - 7.10.2023
לילך נולדה ב-9 באוגוסט 1963 בקיבוץ בארי, לאברהם ורנה הברון. אברהם, יליד גרמניה שהגיע בילדותו לירושלים ערב מלחמת העולם השנייה, היה ממקימי בארי, הרפתן האגדי של הקיבוץ ומחלוצי ההדברה הביולוגית בישראל. רנה, ילידת תל אביב, הייתה גם היא ממקימי בארי, ובהמשך סופרת, מומחית בידיעת הארץ ומורה. לילך, בתם הרביעית, היתה אחות לדודו, לאביב ולשושן (שבזמן כתיבת שורות אלה מוגדרת חטופה בעזה). הקשר שלה עם הוריה, שזכו להאריך ימים, היה אמיץ וקרוב, והיא טיפלה בהם במסירות עד ימיהם האחרונים.
לילך זכורה כילדה קורנת ושובבה, ערה במיוחד לזולת, לקיפוח ולאפליה. בקבוצת ״עומר״, שבה גדלה עוד בימי הלינה המשותפת, יצרה חברויות אמיצות, ובבית הוריה הונחלו לה אהבת המדע, הכתיבה וגם אהבת הארץ, בטיולים רגליים רבים (שלימים פחות התלהבה מהם).
התבונה, הרהיטות והמנהיגות הטבעית של לילך ניכרו מגיל צעיר. תמיד ניסתה להתגבר על האתגרים והמורכבויות בחברת הילדים, דבר שהתעצם כאשר הצטרפו לקיבוץ ילדי חוץ. עם הזמן הייתה לרכזת תא גיל הנעורים בחטיבת בני הקיבוצים. בהמשך יצאה לשנת שירות של הנוער העובד בכפר סבא, ומאוחר יותר בצבא שירתה כמש״קית ת״ש בחוות השומר, שם סייעה לשיקום ותמיכה בחיילים ממשפחות מצוקה שזכו לכינוי ״נערי רפול״. הייתה זו מעין סגירת מעגל, משום שרפול, הרמטכ"ל רפאל איתן, היה בן משפחתה.
אחרי הצבא הגיע הזמן ללימודים, שהמשיכו לבטא את אישיותה: היא עשתה תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, המשיכה לתואר שני במסלול טיפול באמנות באוניברסיטת בן גוריון, ואחר כך השלימה לימודי תעודה בבית ספר לפסיכותרפיה בבר אילן. בזמן לימודיה בירושלים החלה בפעילות פוליטית ולקחה חלק בתנועת ״נשים בשחור״, שהפגינה כל שבוע בכיכר פריז נגד אלימות ונגד הכיבוש.
באותה תקופה פגשה את תרי (אביתר) קיפניס, ונפשותיהם נקשרו מיד, ולא נפרדו. תרי, בן מעגן מיכאל, היה סטודנט גם הוא, בוגר חיל הים. הוא עבד באותם הימים על יאכטות, ולילך הצטרפה למסעות. הם טיילו כך בעולם, התפרנסו יפה והיו מאושרים. כשהבינו שנועדו זו לזה החליטו לעבור לשנה ניסיון לקיבוץ של לילך, שנה שהפכה לחיים שלמים בבארי. שם גם נולדו לבני הזוג שני ילדיהם: יותם, ושנתיים אחריו - נדב. אחרי שש שנות עבודה בקיבוץ, כמנהלת משאבי האנוש בדפוס בארי, החליטה לילך לחזור למקצוע שלה, העבודה הסוציאלית. מאות רבות של ילדים, בני נוער, חיילים ומבוגרים יצאו נשכרים מהחלטתה. רבים מהם ראו בה מצילת נפשות, אם שנייה, ובהמשך - סבתא.
לילך נהנתה מהמשפחה שלה ומחיי הקיבוץ. היא אהבה לאפות, לארח, להשתטות לפעמים, וגם לטפח אוסף מכובד של פסלי חתולים. באוגוסט האחרון חגגה את יום הולדתה ה-60, וכמתנת יום הולדת לעצמה בחרה ללמוד ערבית באופן ישיר מן הדוברים אותה - אנשי רהט הבדואים.
הטראומה ניצבה בלב עיסוקה המקצועי של לילך. היא הבחינה תמיד בכאב שסביבה, וחיפשה דרכים יצירתיות שיוכלו לעזור לכל אדם למצוא בתוכו כוחות ושלווה, מתוך אמונה עמוקה שניתן לטפל במצבים המורכבים האלה. בעבודתה היא שילבה משחקים, תרגילי תנועה ויצירה, ותירגלה גם בעצמה ועם ילדיה את השיטות שבהן האמינה.
לילך היוותה מגדלור עבור רבים. גם בחושך הסמיך ביותר ידעה לראות ולסמן דרכים אל האור, וגם אל מול קושי ואכזריות נשארה אוהבת אדם ואופטימית. צרכי המטופל תמיד היו במרכז, ולילך נשארה אמפתית, ולעולם לא שיפוטית.
לפני כשנתיים העניקה לילדי המועצה האזורית אשכול מתנה מיוחדת: ״שירת הטריגר״. ספר עדין וכן, בחרוזים, שנולד מתוך מפגשיה הרבים עם ילדי ״מרכז חוסן״, החיים בחירום מתמשך. בספרה ביקשה לתת תוקף לפחדים, ולא לומר לילד שנבהל: ״זה שום דבר״. במוטיב החוזר של הספר, כתבה: ״אל תפחד, אתה עכשיו מוגן. הכל בסדר כאן. עכשיו אפשר להירגע, להשתחרר בהדרגה, לנשום עמוק, וקצת לשתות, לבחור מה שעושה לי טוב״.
לילך כבר איננה בינינו, אבל הספר שלה עושה את דרכו בעולם. הוא עובר בין הורים, מחנכות ומחנכים, ומעניק תמיכה שנחוצה כל כך לילדים בכל רחבי הארץ. אי אפשר לטעות - זאת היא חתימת ידה החמה, הטובה, הנבונה, של לילך. בתוך האופל הנורא, לילך הייתה השראה לכולנו והותירה אחריה קול צלול ומלא תקווה, שלא יידום לעולם.
לילך זכורה כילדה קורנת ושובבה, ערה במיוחד לזולת, לקיפוח ולאפליה. בקבוצת ״עומר״, שבה גדלה עוד בימי הלינה המשותפת, יצרה חברויות אמיצות, ובבית הוריה הונחלו לה אהבת המדע, הכתיבה וגם אהבת הארץ, בטיולים רגליים רבים (שלימים פחות התלהבה מהם).
התבונה, הרהיטות והמנהיגות הטבעית של לילך ניכרו מגיל צעיר. תמיד ניסתה להתגבר על האתגרים והמורכבויות בחברת הילדים, דבר שהתעצם כאשר הצטרפו לקיבוץ ילדי חוץ. עם הזמן הייתה לרכזת תא גיל הנעורים בחטיבת בני הקיבוצים. בהמשך יצאה לשנת שירות של הנוער העובד בכפר סבא, ומאוחר יותר בצבא שירתה כמש״קית ת״ש בחוות השומר, שם סייעה לשיקום ותמיכה בחיילים ממשפחות מצוקה שזכו לכינוי ״נערי רפול״. הייתה זו מעין סגירת מעגל, משום שרפול, הרמטכ"ל רפאל איתן, היה בן משפחתה.
אחרי הצבא הגיע הזמן ללימודים, שהמשיכו לבטא את אישיותה: היא עשתה תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, המשיכה לתואר שני במסלול טיפול באמנות באוניברסיטת בן גוריון, ואחר כך השלימה לימודי תעודה בבית ספר לפסיכותרפיה בבר אילן. בזמן לימודיה בירושלים החלה בפעילות פוליטית ולקחה חלק בתנועת ״נשים בשחור״, שהפגינה כל שבוע בכיכר פריז נגד אלימות ונגד הכיבוש.
באותה תקופה פגשה את תרי (אביתר) קיפניס, ונפשותיהם נקשרו מיד, ולא נפרדו. תרי, בן מעגן מיכאל, היה סטודנט גם הוא, בוגר חיל הים. הוא עבד באותם הימים על יאכטות, ולילך הצטרפה למסעות. הם טיילו כך בעולם, התפרנסו יפה והיו מאושרים. כשהבינו שנועדו זו לזה החליטו לעבור לשנה ניסיון לקיבוץ של לילך, שנה שהפכה לחיים שלמים בבארי. שם גם נולדו לבני הזוג שני ילדיהם: יותם, ושנתיים אחריו - נדב. אחרי שש שנות עבודה בקיבוץ, כמנהלת משאבי האנוש בדפוס בארי, החליטה לילך לחזור למקצוע שלה, העבודה הסוציאלית. מאות רבות של ילדים, בני נוער, חיילים ומבוגרים יצאו נשכרים מהחלטתה. רבים מהם ראו בה מצילת נפשות, אם שנייה, ובהמשך - סבתא.
לילך נהנתה מהמשפחה שלה ומחיי הקיבוץ. היא אהבה לאפות, לארח, להשתטות לפעמים, וגם לטפח אוסף מכובד של פסלי חתולים. באוגוסט האחרון חגגה את יום הולדתה ה-60, וכמתנת יום הולדת לעצמה בחרה ללמוד ערבית באופן ישיר מן הדוברים אותה - אנשי רהט הבדואים.
הטראומה ניצבה בלב עיסוקה המקצועי של לילך. היא הבחינה תמיד בכאב שסביבה, וחיפשה דרכים יצירתיות שיוכלו לעזור לכל אדם למצוא בתוכו כוחות ושלווה, מתוך אמונה עמוקה שניתן לטפל במצבים המורכבים האלה. בעבודתה היא שילבה משחקים, תרגילי תנועה ויצירה, ותירגלה גם בעצמה ועם ילדיה את השיטות שבהן האמינה.
לילך היוותה מגדלור עבור רבים. גם בחושך הסמיך ביותר ידעה לראות ולסמן דרכים אל האור, וגם אל מול קושי ואכזריות נשארה אוהבת אדם ואופטימית. צרכי המטופל תמיד היו במרכז, ולילך נשארה אמפתית, ולעולם לא שיפוטית.
לפני כשנתיים העניקה לילדי המועצה האזורית אשכול מתנה מיוחדת: ״שירת הטריגר״. ספר עדין וכן, בחרוזים, שנולד מתוך מפגשיה הרבים עם ילדי ״מרכז חוסן״, החיים בחירום מתמשך. בספרה ביקשה לתת תוקף לפחדים, ולא לומר לילד שנבהל: ״זה שום דבר״. במוטיב החוזר של הספר, כתבה: ״אל תפחד, אתה עכשיו מוגן. הכל בסדר כאן. עכשיו אפשר להירגע, להשתחרר בהדרגה, לנשום עמוק, וקצת לשתות, לבחור מה שעושה לי טוב״.
לילך כבר איננה בינינו, אבל הספר שלה עושה את דרכו בעולם. הוא עובר בין הורים, מחנכות ומחנכים, ומעניק תמיכה שנחוצה כל כך לילדים בכל רחבי הארץ. אי אפשר לטעות - זאת היא חתימת ידה החמה, הטובה, הנבונה, של לילך. בתוך האופל הנורא, לילך הייתה השראה לכולנו והותירה אחריה קול צלול ומלא תקווה, שלא יידום לעולם.
יהי זכרה ברוך.
תחקיר: עדנה לב בור כתבה: נטעלי גבירץ
