ויויאן סילבר
-
2.2.1949 - 7/10/2023
ויויאן נולדה באמצע שום מקום, כך כינתה את ויניפג, קנדה. -40 מעלות בחורף, פלוס ארבעים בקיץ. הסבים הגיעו ממזרח אירופה, ההורים מאיר ורוזלין סילבר כבר נולדו בקנדה, ושם גם נולדו ילדיהם ויויאן, ניל ורחל. היתה זו משפחה יהודית טיפוסית, עם מכבש הלחצים הרגיל, אבל ויויאן היתה ילדה לא רגילה. לכאורה, ילדה טובה ומצטיינת בלימודים, מנגנת על פסנתר. אבל היתה גם אהבה לאור הזרקורים – ויויאן השתתפה בחוג דרמה ואחרי שאמה רשמה אותה למבחן בד, התקבלה והפכה להיות ילדה שחקנית בסדרת רדיו במשך 8 שנים. במקביל הופיעה במחזות על הבמה, וגם בטלויזיה בדרמות ופרסומות. בגיל הנעורים היתה פעילה בתנועת בני ברית, ובכיתה יב' כבר היתה הנשיאה של הארגון בעיר. אפשר כבר היה לראות איך מתפתחת אישיות נעימת הליכות אך בלתי מתפשרת.
כשהתחילה ללמוד באוניברסיטה ספרות ופסיכולוגיה, קיבלה מלגה לשנת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. רק כשחזרה לקנדה הבינה שהזיקה שלה ליהדות עברה מהדת לציונות. עד סוף הלימודים היתה פעילה בתנועת סטודנטים ציונית ונלחמה בתעמולה האנטי ישראלית. כך הכירה צעירים מתנועת "הבונים" סניף ניו יורק, שהיו במהלכי בניית גרעין עליה לקיבוץ. ב-1972 עברה ויויאן לניו יורק והצטרפה לקומונה העירונית של הגרעין. היתה זו תקופה משמעותית ביותר: ויויאן היתה פעילה מאד בתנועת הבונים, בהקמת התנועה הפמיניסטית היהודית, והכנת גרעין ההשלמה לקיבוץ גזר.
בניו יורק התחתנה ויויאן עם מרטי, בן הגרעין. יחד עלו לארץ 1974. מרטי חזר, ויויאן נשארה חברה בגזר 16 שנה. כצפוי, היתה חברה פעילה ומעורבת, האשה הראשונה בתפקידים גבריים לכאורה כמו מזכירת קיבוץ, רכזת בנין. לא מפתיע שב-1981 הקימה את המדור לקידום שיוויון המינים בתנועה הקיבוצית. היה זה מאבק לא פשוט. ויויאן ערכה חוברת מאמרים בנושא, והסתובבה בין הקיבוצים במטרה להעלות את המודעות לנושא כאוב ולא מדובר.
במהלך הפעילות בתנועה הכירה את לואי זייגן, חבר גשר הזיו. לואי הצטרף לגזר. לימים נולדו חן ויונתן. ב-1990 עברה המשפחה לקיבוץ בארי. שוב היו לואי וויויאן צריכים למצוא את מקומם. לואי עבד ברפת ואחר כך השתלב בדפוס. ויויאן ריכזה את הבנין, ואז קיבלה מיהודה פז הצעה שאי אפשר לסרב לה: להצטרף כמנכ"לית שותפה במכון הנגב. היה זה פתח לקריירה חדשה ומלהיבה שנמשכה 15 שנים, תפורה בדיוק על מידותיה של ויויאן. כל כך מתאים לאמונתה היוקדת שאפשר ליצור שינוי חברתי בתחומים הקרובים לליבה: פמיניזם, שלום, דו קיום עם הפלסטינים מחוץ למדינה, ועם הערבים והבידואים בתוכה. הפעילות במכון הנגב ובארגון אג'יק שצמח ממנו היתה עבורה עבודה כמו גם שליחות : יצירת מרקם חברתי של שילוב ושיתוף פעולה, שצומח מתוך פעילות ממשית בשטח, בצעדים קטנים, שיטתיים ומתוכננים בקפידה.
ויואן היתה גם חברת קיבוץ מעורבת: חברת מזכירות, פעילה בועדות, ויחד עם חברים הקימה את צוות המעורבות החברתית של הקיבוץ, צמ"ח. כפנסיונרית הסיעה פלסטינים לבתי חולים בישראל במסגרת ארגון "בדרך להחלמה", היתה בין מקימות הארגון "נשים עושות שלום", חברת הנהלה בארגון "בצלם", ומשתתפת פעילה בשלל יוזמות שלום נוספות: קול אחר, המגדלור, ועוד. היא נהגה להגדיר את עצמה כציונית על תנאי: תומכת בקיומו של בית לאומי לעם היהודי, כל עוד הוא מאפשר מימוש הגדרה לאומית וחיים בכבוד ובטחון לעם הפלסטיני.
בתוך כל הפעילות הציבורית, שמרו ויויאן ולואי על זוגיות מיוחדת. לואי איש של בית, ויויאן אשת העולם הגדול, ושניהם אוהבים ומכבדים את הסגנונות השונים כל כך. כך התפתח גם סגנון הורות יחודי. ויויאן קיבלה באהבה את ג'וש ודינה, הילדים הגדולים של לואי, והתייחסה לכל הילדים – הגדולים והקטנים – כאל בוגרים בהתהוות. כמו בכל תחומי חייה, גם כאמא ניסתה להפיק מכל סיטואציה מאתגרת את הלקחים, ולחלץ את הטוב האפשרי. בינתיים התרחבה המשפחה ונוספו נכדים. ויויאן העידה על עצמה "אני סבתא גאה מאד". היא הכינה עוגות יום הולדת מושקעות, עשתה לנכדים מינוי לפילהרמונית, והיתה נוסעת אליהם בכל מקום שהיו. לאורך כל השנים טיפחה ושמרה על קשר משפחתי חוצה דורות, מגזרים ויבשות. הנסיעות לקנדה וארצות הברית היו חלק מהותי מהשגרה המשפחתית.
לאורך כל תחנות חייה הצליחה ויויאן לייסד ולשמר חברויות אמיצות. בקיבוץ, בתנועה, באג'יק, ברהט ובעזה היא מצאה חברות נפש, ובכל מקום זרעה שותפות ותקווה. גם בממ"ד, ביום השבת ההוא, המשיכה לשמור על קשר עם כל החברים שהתקשרו אליה, והיו הרבה מאד כאלה. נראה שהיתה מעודכנת במה שקורה סביבה, כי לילדים כתבה: "יכול להיות שאנו עדים לטבח. ללא חוש הומור, אני אומרת כמה אני אוהבת כל אחד מכם, וכמה אני מבורכת שיש לי אתכם".
ויויאן חיה בתקווה ובאמונה שיום אחד יהיה שלום, כי אי אפשר להמשיך במצב הנוכחי. את חייה הקדישה להקמת ארגונים שיקדמו את האג'נדה שהתחייבה אליה בגיל 19: פמיניזם, שלום, אחוות עמים.
נרצחה בפרץ מבעית של שנאה, אכזריות והרס. בת 74 במותה.
יהי זכרה ברוך.
כשהתחילה ללמוד באוניברסיטה ספרות ופסיכולוגיה, קיבלה מלגה לשנת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. רק כשחזרה לקנדה הבינה שהזיקה שלה ליהדות עברה מהדת לציונות. עד סוף הלימודים היתה פעילה בתנועת סטודנטים ציונית ונלחמה בתעמולה האנטי ישראלית. כך הכירה צעירים מתנועת "הבונים" סניף ניו יורק, שהיו במהלכי בניית גרעין עליה לקיבוץ. ב-1972 עברה ויויאן לניו יורק והצטרפה לקומונה העירונית של הגרעין. היתה זו תקופה משמעותית ביותר: ויויאן היתה פעילה מאד בתנועת הבונים, בהקמת התנועה הפמיניסטית היהודית, והכנת גרעין ההשלמה לקיבוץ גזר.
בניו יורק התחתנה ויויאן עם מרטי, בן הגרעין. יחד עלו לארץ 1974. מרטי חזר, ויויאן נשארה חברה בגזר 16 שנה. כצפוי, היתה חברה פעילה ומעורבת, האשה הראשונה בתפקידים גבריים לכאורה כמו מזכירת קיבוץ, רכזת בנין. לא מפתיע שב-1981 הקימה את המדור לקידום שיוויון המינים בתנועה הקיבוצית. היה זה מאבק לא פשוט. ויויאן ערכה חוברת מאמרים בנושא, והסתובבה בין הקיבוצים במטרה להעלות את המודעות לנושא כאוב ולא מדובר.
במהלך הפעילות בתנועה הכירה את לואי זייגן, חבר גשר הזיו. לואי הצטרף לגזר. לימים נולדו חן ויונתן. ב-1990 עברה המשפחה לקיבוץ בארי. שוב היו לואי וויויאן צריכים למצוא את מקומם. לואי עבד ברפת ואחר כך השתלב בדפוס. ויויאן ריכזה את הבנין, ואז קיבלה מיהודה פז הצעה שאי אפשר לסרב לה: להצטרף כמנכ"לית שותפה במכון הנגב. היה זה פתח לקריירה חדשה ומלהיבה שנמשכה 15 שנים, תפורה בדיוק על מידותיה של ויויאן. כל כך מתאים לאמונתה היוקדת שאפשר ליצור שינוי חברתי בתחומים הקרובים לליבה: פמיניזם, שלום, דו קיום עם הפלסטינים מחוץ למדינה, ועם הערבים והבידואים בתוכה. הפעילות במכון הנגב ובארגון אג'יק שצמח ממנו היתה עבורה עבודה כמו גם שליחות : יצירת מרקם חברתי של שילוב ושיתוף פעולה, שצומח מתוך פעילות ממשית בשטח, בצעדים קטנים, שיטתיים ומתוכננים בקפידה.
ויואן היתה גם חברת קיבוץ מעורבת: חברת מזכירות, פעילה בועדות, ויחד עם חברים הקימה את צוות המעורבות החברתית של הקיבוץ, צמ"ח. כפנסיונרית הסיעה פלסטינים לבתי חולים בישראל במסגרת ארגון "בדרך להחלמה", היתה בין מקימות הארגון "נשים עושות שלום", חברת הנהלה בארגון "בצלם", ומשתתפת פעילה בשלל יוזמות שלום נוספות: קול אחר, המגדלור, ועוד. היא נהגה להגדיר את עצמה כציונית על תנאי: תומכת בקיומו של בית לאומי לעם היהודי, כל עוד הוא מאפשר מימוש הגדרה לאומית וחיים בכבוד ובטחון לעם הפלסטיני.
בתוך כל הפעילות הציבורית, שמרו ויויאן ולואי על זוגיות מיוחדת. לואי איש של בית, ויויאן אשת העולם הגדול, ושניהם אוהבים ומכבדים את הסגנונות השונים כל כך. כך התפתח גם סגנון הורות יחודי. ויויאן קיבלה באהבה את ג'וש ודינה, הילדים הגדולים של לואי, והתייחסה לכל הילדים – הגדולים והקטנים – כאל בוגרים בהתהוות. כמו בכל תחומי חייה, גם כאמא ניסתה להפיק מכל סיטואציה מאתגרת את הלקחים, ולחלץ את הטוב האפשרי. בינתיים התרחבה המשפחה ונוספו נכדים. ויויאן העידה על עצמה "אני סבתא גאה מאד". היא הכינה עוגות יום הולדת מושקעות, עשתה לנכדים מינוי לפילהרמונית, והיתה נוסעת אליהם בכל מקום שהיו. לאורך כל השנים טיפחה ושמרה על קשר משפחתי חוצה דורות, מגזרים ויבשות. הנסיעות לקנדה וארצות הברית היו חלק מהותי מהשגרה המשפחתית.
לאורך כל תחנות חייה הצליחה ויויאן לייסד ולשמר חברויות אמיצות. בקיבוץ, בתנועה, באג'יק, ברהט ובעזה היא מצאה חברות נפש, ובכל מקום זרעה שותפות ותקווה. גם בממ"ד, ביום השבת ההוא, המשיכה לשמור על קשר עם כל החברים שהתקשרו אליה, והיו הרבה מאד כאלה. נראה שהיתה מעודכנת במה שקורה סביבה, כי לילדים כתבה: "יכול להיות שאנו עדים לטבח. ללא חוש הומור, אני אומרת כמה אני אוהבת כל אחד מכם, וכמה אני מבורכת שיש לי אתכם".
ויויאן חיה בתקווה ובאמונה שיום אחד יהיה שלום, כי אי אפשר להמשיך במצב הנוכחי. את חייה הקדישה להקמת ארגונים שיקדמו את האג'נדה שהתחייבה אליה בגיל 19: פמיניזם, שלום, אחוות עמים.
נרצחה בפרץ מבעית של שנאה, אכזריות והרס. בת 74 במותה.
יהי זכרה ברוך.
