איילה חצרוני
-
10.06.1950 - 7.10.2023
איילה נולדה בקיבוץ בארי הצעיר, בתם הבכורה של יאיר ומרגלית, ממייסדי הקיבוץ.
תינוקת בעלת עיני איילה חומות, וחיוך ביישני. בהמשך נולדו ניצה, אביה ואפרת וגדלו להיות משפחה מלוכדת וחמה ששורשיה נטועים עמוק באדמת בארי.
כאשר איילה וחבריה עלו לבית הספר הם קיבלו שם לכיתתם - "ערבה". את הכינוי "איילוס" היא קיבלה מבנות הכיתה והשם הזה הלך איתה מאז. חברותיה מספרות שהייתה נערה ביישנית ושקטה, שעושה הכל ביסודיות ועוזרת בלי לדבר הרבה. ברוח הימים ההם, עשתה את חלקה בחקלאות המקומית, בעישוב כותנה, קטיף בפרדס ובמטעים, אבל די מהר מצאה את מקומה כמטפלת בבתי הילדים, שם עבדה שנים ארוכות ויפות ושם בא לידי ביטוי כשרונה המיוחד ליצור קשר וחיבור עם ילדים בכל גיל.
את הטירונות עשתה עם שתי חברות מהבית - דליה וציפי - עובדה שהקלה מאד את ההסתגלות לצבא. בטירונות הייתה זו פעם ראשונה שהקיבוצניקיות מבארי פגשו "עירניקיות" שהמקלחת המשותפת לא הייתה עבורן דבר שבשגרה.
איילוס שובצה לחיל האוויר ועסקה בהלחמות אלקטרוניקה. שגיא זוכר אותה מדגימה הלחמה ידנית, פעולה הדורשת מוטוריקה עדינה ומתגאה בכך שבצבא נהגה לתקן כך את "השפיץ של המטוס", במילותיה.
כנהוג אז, איילוס יצאה לשנת שירות שלישית בקיבוץ הצעיר איילות, שהיה אז בן 10 בלבד, ובאופן טבעי השתלבה כמטפלת בבית ילדים שזכה לשאת את שמה: גן איילה.
כשחזרה לבארי, הייתה מטפלת מובילה באורנים ובעופרים ואחר כך עבדה שנים עם יוכי בארזים. אפשר היה לראות אותה ברחבי הקיבוץ, מתעכבת עם הפעוטות על כל שבלול ושלולית. היא הייתה מטפלת אהובה ומיוחדת, שלימדה את הילדים "לצעוק בלחש", ואת האמהות המשיכה לחנוך עוד שנים אחרי שהילדים כבר עברו למסגרות אחרות.
איילוס חייתה שנה בתל אביב כשלמדה חינוך בסמינר הקיבוצים, וגם נסעה לשנה לעבוד כאו-פר של משפחה בארצות הברית, אבל מקומה הטבעי היה בקיבוץ, בגן. היא חזרה והייתה מטפלת מובילה של גן חצב, בעידן הלינה המשותפת.
איילה היתה ה-מטפלת של הגיל הרך, ובשלב מסויים גם הסכימה להיות מרכזת גני הילדים. עבור השפרונים, הילדים של אחותה ניצה, איילוס הייתה כאמא שנייה, זו שמתקשרים אליה כשחוזרים מנסיעה ארוכה מחוץ לקיבוץ ונוסעים איתה באוטובוס "לחנות הגדולה" ביד מרדכי לבחור מתנה בימי הולדת.
לפני כ-20 שנה החליטה לעבור לדפוס, שם עבדה במחלקת התפ"י - תיאום פעילות ייצור. בתקופה ההיא התאים לה לצאת לעולם המבוגרים ולעבוד ביעילות ובשקט האופייניים לה.
אלא שאז התרחשה רעידת אדמה משפחתית. שירה, הבת של אביה, ילדה תאומים: את ליאל וינאי. השמחה הפכה לטרגדיה כששירה נפגעה קשות כתוצאה מרשלנות רפואית, והתברר שאינה יכולה לטפל בילדים. כל המשפחה גייסה כוחות להתמודדות ארוכת הטווח: אביה ואיווה טיפלו בבתם שירה, ואיילה לקחה על עצמה את גידול הילדים. הגורל הפך את איילוס, בגיל 61 לאמא במשרה מלאה לשני תאומים טהורים. ניצה קראה לתאומים "נכיינים", צירוף של נכדים ואחיינים, ולאילוס "סבדודה", בהתאמה. סבא אביה היה מתייצב כל יום אחרי הצהריים עם הקלנועית, נכון לכל פקודה. גם החברות התגייסו לערוך ביניהן תורנויות לסיוע. אבל איילה הייתה הדמות המרכזית בחייהם של השניים, ובהמשך גם קיבלה מינוי חוקי של אפוטרופוס ואת הכינוי "מאמא" בפיהם של ליאל וינאי.
איילוס הייתה עוגן ומופת למשפחה, מודל למסירות ולאחריות, מכילה ונותנת מעצמה באהבה וללא תלונות.
גידול התאומים היה מרכז חייה, בסבלנות אין קץ ובאהבה המיוחדת לה.
אהבתה לא פסחה גם על שאר בני המשפחה. היא הייתה "סבדודה" מסורה למשפחת שגיא, אהבה ודאגה לילדים. בכל מפגש עם איילוס ההרגשה הייתה של אהבה אינסופית ושל קבלה. תמיד דאגה למשפחה והתאימה עצמה לכל דור, לקטנטנים היא שמרה את הצחוק המיוחד להם, להורים היא תמיד הייתה כתובת לייעוץ ולעזרה. תמיד תרמה מניסיונה, ברוח טובה, בנינוחות, בחיוך. היא הפצירה בדור הצעיר "אל תעשה מה שאני לא הייתי עושה" אבל קיבלה בהבנה גם כשבחרו אחרת. גם כלפי הוריה, אחריותה וסבלנותה עמדו לה בערוב ימיהם והיא ליוותה אותם במסירות אין קץ.
לצד זה היא המשיכה לעבוד בדפוס, בגיל שבעים עברה למחלקת העיטוף הידני והפכה להיות יד ימינה של בשמת. היא קיבלה אחריות על הדברים שדורשים מיומנות ידיים – חיתוך, הדבקה, אריזות, ובכלל - מציאת פתרונות קסם פשוטים לדברים שנראים מסובכים.
גם במסדרונות הדפוס, המשפחה הייתה לפני הכל, אילוס הייתה עוצרת את שגיא לחיבוק במהלך כל סיור ולא משנה עם מי ואומרת "אני דודה שלו – ועכשיו אתם יכולים להמשיך".
בינתיים הילדים גדלו, העתיד נראה נינוח יותר, ואפשר היה לשבת קצת לדבר עם חברות או לנסוע איתן לחוג קולנוע בסינמה סיטי ברמת השרון, לסדר פרחים בחגים, ולחשוב על שיפוץ הבית.
בעצם הדברים האלה, בשבת ה-7.10.2023. נרצחה איילה יחד עם ליאל וינאי.
הן נקברות היום ליד ינאי וסבא אביה שנרצח גם הוא באותה שבת.
יהי זכרם ברוך.
תינוקת בעלת עיני איילה חומות, וחיוך ביישני. בהמשך נולדו ניצה, אביה ואפרת וגדלו להיות משפחה מלוכדת וחמה ששורשיה נטועים עמוק באדמת בארי.
כאשר איילה וחבריה עלו לבית הספר הם קיבלו שם לכיתתם - "ערבה". את הכינוי "איילוס" היא קיבלה מבנות הכיתה והשם הזה הלך איתה מאז. חברותיה מספרות שהייתה נערה ביישנית ושקטה, שעושה הכל ביסודיות ועוזרת בלי לדבר הרבה. ברוח הימים ההם, עשתה את חלקה בחקלאות המקומית, בעישוב כותנה, קטיף בפרדס ובמטעים, אבל די מהר מצאה את מקומה כמטפלת בבתי הילדים, שם עבדה שנים ארוכות ויפות ושם בא לידי ביטוי כשרונה המיוחד ליצור קשר וחיבור עם ילדים בכל גיל.
את הטירונות עשתה עם שתי חברות מהבית - דליה וציפי - עובדה שהקלה מאד את ההסתגלות לצבא. בטירונות הייתה זו פעם ראשונה שהקיבוצניקיות מבארי פגשו "עירניקיות" שהמקלחת המשותפת לא הייתה עבורן דבר שבשגרה.
איילוס שובצה לחיל האוויר ועסקה בהלחמות אלקטרוניקה. שגיא זוכר אותה מדגימה הלחמה ידנית, פעולה הדורשת מוטוריקה עדינה ומתגאה בכך שבצבא נהגה לתקן כך את "השפיץ של המטוס", במילותיה.
כנהוג אז, איילוס יצאה לשנת שירות שלישית בקיבוץ הצעיר איילות, שהיה אז בן 10 בלבד, ובאופן טבעי השתלבה כמטפלת בבית ילדים שזכה לשאת את שמה: גן איילה.
כשחזרה לבארי, הייתה מטפלת מובילה באורנים ובעופרים ואחר כך עבדה שנים עם יוכי בארזים. אפשר היה לראות אותה ברחבי הקיבוץ, מתעכבת עם הפעוטות על כל שבלול ושלולית. היא הייתה מטפלת אהובה ומיוחדת, שלימדה את הילדים "לצעוק בלחש", ואת האמהות המשיכה לחנוך עוד שנים אחרי שהילדים כבר עברו למסגרות אחרות.
איילוס חייתה שנה בתל אביב כשלמדה חינוך בסמינר הקיבוצים, וגם נסעה לשנה לעבוד כאו-פר של משפחה בארצות הברית, אבל מקומה הטבעי היה בקיבוץ, בגן. היא חזרה והייתה מטפלת מובילה של גן חצב, בעידן הלינה המשותפת.
איילה היתה ה-מטפלת של הגיל הרך, ובשלב מסויים גם הסכימה להיות מרכזת גני הילדים. עבור השפרונים, הילדים של אחותה ניצה, איילוס הייתה כאמא שנייה, זו שמתקשרים אליה כשחוזרים מנסיעה ארוכה מחוץ לקיבוץ ונוסעים איתה באוטובוס "לחנות הגדולה" ביד מרדכי לבחור מתנה בימי הולדת.
לפני כ-20 שנה החליטה לעבור לדפוס, שם עבדה במחלקת התפ"י - תיאום פעילות ייצור. בתקופה ההיא התאים לה לצאת לעולם המבוגרים ולעבוד ביעילות ובשקט האופייניים לה.
אלא שאז התרחשה רעידת אדמה משפחתית. שירה, הבת של אביה, ילדה תאומים: את ליאל וינאי. השמחה הפכה לטרגדיה כששירה נפגעה קשות כתוצאה מרשלנות רפואית, והתברר שאינה יכולה לטפל בילדים. כל המשפחה גייסה כוחות להתמודדות ארוכת הטווח: אביה ואיווה טיפלו בבתם שירה, ואיילה לקחה על עצמה את גידול הילדים. הגורל הפך את איילוס, בגיל 61 לאמא במשרה מלאה לשני תאומים טהורים. ניצה קראה לתאומים "נכיינים", צירוף של נכדים ואחיינים, ולאילוס "סבדודה", בהתאמה. סבא אביה היה מתייצב כל יום אחרי הצהריים עם הקלנועית, נכון לכל פקודה. גם החברות התגייסו לערוך ביניהן תורנויות לסיוע. אבל איילה הייתה הדמות המרכזית בחייהם של השניים, ובהמשך גם קיבלה מינוי חוקי של אפוטרופוס ואת הכינוי "מאמא" בפיהם של ליאל וינאי.
איילוס הייתה עוגן ומופת למשפחה, מודל למסירות ולאחריות, מכילה ונותנת מעצמה באהבה וללא תלונות.
גידול התאומים היה מרכז חייה, בסבלנות אין קץ ובאהבה המיוחדת לה.
אהבתה לא פסחה גם על שאר בני המשפחה. היא הייתה "סבדודה" מסורה למשפחת שגיא, אהבה ודאגה לילדים. בכל מפגש עם איילוס ההרגשה הייתה של אהבה אינסופית ושל קבלה. תמיד דאגה למשפחה והתאימה עצמה לכל דור, לקטנטנים היא שמרה את הצחוק המיוחד להם, להורים היא תמיד הייתה כתובת לייעוץ ולעזרה. תמיד תרמה מניסיונה, ברוח טובה, בנינוחות, בחיוך. היא הפצירה בדור הצעיר "אל תעשה מה שאני לא הייתי עושה" אבל קיבלה בהבנה גם כשבחרו אחרת. גם כלפי הוריה, אחריותה וסבלנותה עמדו לה בערוב ימיהם והיא ליוותה אותם במסירות אין קץ.
לצד זה היא המשיכה לעבוד בדפוס, בגיל שבעים עברה למחלקת העיטוף הידני והפכה להיות יד ימינה של בשמת. היא קיבלה אחריות על הדברים שדורשים מיומנות ידיים – חיתוך, הדבקה, אריזות, ובכלל - מציאת פתרונות קסם פשוטים לדברים שנראים מסובכים.
גם במסדרונות הדפוס, המשפחה הייתה לפני הכל, אילוס הייתה עוצרת את שגיא לחיבוק במהלך כל סיור ולא משנה עם מי ואומרת "אני דודה שלו – ועכשיו אתם יכולים להמשיך".
בינתיים הילדים גדלו, העתיד נראה נינוח יותר, ואפשר היה לשבת קצת לדבר עם חברות או לנסוע איתן לחוג קולנוע בסינמה סיטי ברמת השרון, לסדר פרחים בחגים, ולחשוב על שיפוץ הבית.
בעצם הדברים האלה, בשבת ה-7.10.2023. נרצחה איילה יחד עם ליאל וינאי.
הן נקברות היום ליד ינאי וסבא אביה שנרצח גם הוא באותה שבת.
יהי זכרם ברוך.
