זיו שופן
-
23.10.1967 - 7.10.2023
זיו שופן נולד בבאר שבע ב-23.10.1967, ארבעה חודשים לאחר שהסתיימה מלחמת ששת הימים. בן בכור לניקול ואלי – עולים חדשים מתוניס.
כשהיה בן שנה נולדה אחותו דגנית. כשהיה בן שש נולדה אחות הזקונים – שני.
הוא היה ילד שמח מאוד. חייכני. מאיר. תמיד מוקף בחברים. יפה תואר. בסביבתו לחשו כל הזמן "עד כמה הוא דומה לשלמה ארצי..."
כאח בכור דאג לאחיותיו הצעירות, שהרגישו כבר בגיל צעיר, שזיו הוא מעין "מנהל קטן" – דגנית ושני לא יכולות לשכוח שיום אחד, כאשר פגש ילד שהציק לאחת מהן – הוא ניגש אליו – לא איים, לא צעק, לא ניסה להבריח אותו, אלא פשוט ציטט שורה משיר (לא של שלמה ארצי) – "אני ואתה נשנה את העולם".
לבארי הגיע זיו כמעט במקרה.
הוא ואחותו דגנית למדו בבית הספר יעלים בבאר שבע, מוסד שבסמוך אליו עמד בית תנועת "עליית הנוער". יום אחד, השניים נכנסו אל בית התנועה, במקום להגיע לבית הספר. שני הילדים הרגישו חיבור מיוחד לתנועה הקיבוצית, אולי בגלל אבא, אלי, שעלה לבדו לישראל, ילד בן שמונה, שהגיע לחברת הנוער בגבעת השלושה ומשם עבר לקיבוץ עינת.
שם, בבית "עליית הנוער" בבאר שבע, עברו "מבחני קבלה לקיבוצים", ואחרי זמן מה הוריהם המופתעים קיבלו מכתב רשמי בדואר: זיו התקבל לקיבוץ בארי, ודגנית התקבלה לאפיקים.
כך, בכיתה י', הצטרף זיו לכיתת "עירית" בבארי.
זו הייתה הכיתה הראשונה בקיבוץ שכללה "ילדי חוץ", וכבר מהרגע הראשון הוא התערה בה ובקיבוץ כאילו היה בן משק של ממש. הנוכחות שלו, עם התלתלים הצפופים, החיוך הטוב והעיניים הירוקות הורגשה בכל מקום. שם גם הכיר את אמילי, מתנדבת מאנגליה, אהבת חייו ("שינית את חיי, בדרך שלך" היא ספדה לו, כשנמסר לה שהוא נפל).
בצבא שירת כלוחם בגדוד 890 של הצנחנים, והיה לגאוות הגדוד. כל כך הרבה כינויים נקשרו בשמו, ובדיחות פרטיות שנוצרו סביבו, ומעשיות, שאיש לא יודע אם היו או לא היו באמת – כמו הסיפור ש"הקריא זמנים" ללוחמים מבלי שהיה לו בכלל שעון, או המסיבה בכפר גלעדי שאליה הגיע רכוב על גבי נ.נ., או הסיפור על זיו הצעיר, שהגיע למסייעת בלבנון בסוף שנות השמונים, וכשהוותיקים ששיחקו שש-בש חיפשו קובייה ולא מצאו, הם הפכו אותו לכזאת – הכריחו אותו להסתובב על צירו ולקרוא מספרים. לימים, במילואים, יכנו אותו "מוצרט" - זה שמנצח על הווי הלוחמים, על האחדות והמורל בפלוגה.
לאחר השחרור חזר זיו לקיבוץ, ויצא לטייל במשך שנה וחצי במזרח.
הוא אהב מאד לטייל, בעיקר לבד, אבל לא הפסיק ליצור קשרים עם מטיילים ממדינות שונות, לנסות להכיר את שפתם ואת המקומות שבהם גדלו.
הטיולים הרחיבו את ליבו. ביפן, למשל, הכיר משפחה ויצר איתה קשר מיוחד. כמה שנים אחר כך הם הגיעו, בהזמנתו, לביקור בבארי.
כשחזר מהטיול, למד הנדסת קירור, עבד בקיבוץ, והיה אחראי על התקנת המזגנים של כל החברים הוותיקים, שאהבו והעריכו אותו מאוד. שני הרגלים היו לו בקיבוץ: בכל שישי אחה"צ היה מתייצב לטורניר הכדורגל של הצעירים על הדשא, ובלילה היה מגיע לפאב של בארי.
זיו לא התחתן ולא הביא ילדים לעולם. אחייניו היו כמו ילדיו. הם היו באים אליו מידי פעם לסוף שבוע של סתלבט בקיבוץ. משם היה לוקח אותם לטיול, לשוט ולשחות בנמל יפו, "לדפוק שווארמה" בעיר, או לבקר במאהל בדואי אצל חברים. הוא לא הפסיק להתעניין בשורשים ובהיסטוריה של משפחתו המורחבת, לא פסק לחקור ולאסוף עוד ועוד מידע על השושלת של "השופנים". לאחרונה הרגיש כמו דוד גאה, כאשר בן, האחיין האהוב שלו הגיע למצוות. זיו, אוהד הפועל באר שבע, דאג לצלם את השחקנים מברכים את בן, בסרטון מרגש שהוקרן בחגיגות הבר מצוות ואחר כך, נרגש, גם העלה את האחיין לתורה.
זיו, ילד החוץ, הילד הנצחי, הרגיש, כותב השירה, אהב יותר מהכל את בארי, הקיבוץ שהיה כל עולמו. הקהילה הייתה משפחתו.
בבוקר השבת השחורה ההיא, היה בכלל בתל אביב. נהנה מכוס אספרסו של סוף שבוע. כשהבין שמחבלים מסכנים את בארי, הוא הניע מייד את הרכב וטס, לא חמוש, למשק. בא לעזור לחברים להגן על הבית. ארבעה מחסומים עצרו אותו בדרך. בכולם המליצו לו אנשי הביטחון להסתובב ולחזור מיד לתל אביב. ארבע פעמים הוא סרב. ארבע פעמים המשיך בנסיעה. גם כשהכביש היה חסום לכלי רכב, זיו לא ויתר ורץ ברגל אל בארי.
הוא הצליח להגיע לשער הקיבוץ, לקח נשק מגופת אחד המחבלים שהיו מוטלים על הדשא ודהר לכיוון לחדר האוכל. חתר למגע. ניסה להציל חיים. שם, נפגע.
זיו שופן מת, בקרב על הקיבוץ שהיה כל עולמו. שבועיים לפני יום הולדתו החמישים-ושישה. ארבעה עשורים אחרי שהגיע אל המשק.
בביתו נמצא על הרצפה, בין התרמילים של כדורי הרובים, הספר "1000 מקומות מופלאים לראות לפני שנמות".
יהי זכרו הטוב ברוך.
כשהיה בן שנה נולדה אחותו דגנית. כשהיה בן שש נולדה אחות הזקונים – שני.
הוא היה ילד שמח מאוד. חייכני. מאיר. תמיד מוקף בחברים. יפה תואר. בסביבתו לחשו כל הזמן "עד כמה הוא דומה לשלמה ארצי..."
כאח בכור דאג לאחיותיו הצעירות, שהרגישו כבר בגיל צעיר, שזיו הוא מעין "מנהל קטן" – דגנית ושני לא יכולות לשכוח שיום אחד, כאשר פגש ילד שהציק לאחת מהן – הוא ניגש אליו – לא איים, לא צעק, לא ניסה להבריח אותו, אלא פשוט ציטט שורה משיר (לא של שלמה ארצי) – "אני ואתה נשנה את העולם".
לבארי הגיע זיו כמעט במקרה.
הוא ואחותו דגנית למדו בבית הספר יעלים בבאר שבע, מוסד שבסמוך אליו עמד בית תנועת "עליית הנוער". יום אחד, השניים נכנסו אל בית התנועה, במקום להגיע לבית הספר. שני הילדים הרגישו חיבור מיוחד לתנועה הקיבוצית, אולי בגלל אבא, אלי, שעלה לבדו לישראל, ילד בן שמונה, שהגיע לחברת הנוער בגבעת השלושה ומשם עבר לקיבוץ עינת.
שם, בבית "עליית הנוער" בבאר שבע, עברו "מבחני קבלה לקיבוצים", ואחרי זמן מה הוריהם המופתעים קיבלו מכתב רשמי בדואר: זיו התקבל לקיבוץ בארי, ודגנית התקבלה לאפיקים.
כך, בכיתה י', הצטרף זיו לכיתת "עירית" בבארי.
זו הייתה הכיתה הראשונה בקיבוץ שכללה "ילדי חוץ", וכבר מהרגע הראשון הוא התערה בה ובקיבוץ כאילו היה בן משק של ממש. הנוכחות שלו, עם התלתלים הצפופים, החיוך הטוב והעיניים הירוקות הורגשה בכל מקום. שם גם הכיר את אמילי, מתנדבת מאנגליה, אהבת חייו ("שינית את חיי, בדרך שלך" היא ספדה לו, כשנמסר לה שהוא נפל).
בצבא שירת כלוחם בגדוד 890 של הצנחנים, והיה לגאוות הגדוד. כל כך הרבה כינויים נקשרו בשמו, ובדיחות פרטיות שנוצרו סביבו, ומעשיות, שאיש לא יודע אם היו או לא היו באמת – כמו הסיפור ש"הקריא זמנים" ללוחמים מבלי שהיה לו בכלל שעון, או המסיבה בכפר גלעדי שאליה הגיע רכוב על גבי נ.נ., או הסיפור על זיו הצעיר, שהגיע למסייעת בלבנון בסוף שנות השמונים, וכשהוותיקים ששיחקו שש-בש חיפשו קובייה ולא מצאו, הם הפכו אותו לכזאת – הכריחו אותו להסתובב על צירו ולקרוא מספרים. לימים, במילואים, יכנו אותו "מוצרט" - זה שמנצח על הווי הלוחמים, על האחדות והמורל בפלוגה.
לאחר השחרור חזר זיו לקיבוץ, ויצא לטייל במשך שנה וחצי במזרח.
הוא אהב מאד לטייל, בעיקר לבד, אבל לא הפסיק ליצור קשרים עם מטיילים ממדינות שונות, לנסות להכיר את שפתם ואת המקומות שבהם גדלו.
הטיולים הרחיבו את ליבו. ביפן, למשל, הכיר משפחה ויצר איתה קשר מיוחד. כמה שנים אחר כך הם הגיעו, בהזמנתו, לביקור בבארי.
כשחזר מהטיול, למד הנדסת קירור, עבד בקיבוץ, והיה אחראי על התקנת המזגנים של כל החברים הוותיקים, שאהבו והעריכו אותו מאוד. שני הרגלים היו לו בקיבוץ: בכל שישי אחה"צ היה מתייצב לטורניר הכדורגל של הצעירים על הדשא, ובלילה היה מגיע לפאב של בארי.
זיו לא התחתן ולא הביא ילדים לעולם. אחייניו היו כמו ילדיו. הם היו באים אליו מידי פעם לסוף שבוע של סתלבט בקיבוץ. משם היה לוקח אותם לטיול, לשוט ולשחות בנמל יפו, "לדפוק שווארמה" בעיר, או לבקר במאהל בדואי אצל חברים. הוא לא הפסיק להתעניין בשורשים ובהיסטוריה של משפחתו המורחבת, לא פסק לחקור ולאסוף עוד ועוד מידע על השושלת של "השופנים". לאחרונה הרגיש כמו דוד גאה, כאשר בן, האחיין האהוב שלו הגיע למצוות. זיו, אוהד הפועל באר שבע, דאג לצלם את השחקנים מברכים את בן, בסרטון מרגש שהוקרן בחגיגות הבר מצוות ואחר כך, נרגש, גם העלה את האחיין לתורה.
זיו, ילד החוץ, הילד הנצחי, הרגיש, כותב השירה, אהב יותר מהכל את בארי, הקיבוץ שהיה כל עולמו. הקהילה הייתה משפחתו.
בבוקר השבת השחורה ההיא, היה בכלל בתל אביב. נהנה מכוס אספרסו של סוף שבוע. כשהבין שמחבלים מסכנים את בארי, הוא הניע מייד את הרכב וטס, לא חמוש, למשק. בא לעזור לחברים להגן על הבית. ארבעה מחסומים עצרו אותו בדרך. בכולם המליצו לו אנשי הביטחון להסתובב ולחזור מיד לתל אביב. ארבע פעמים הוא סרב. ארבע פעמים המשיך בנסיעה. גם כשהכביש היה חסום לכלי רכב, זיו לא ויתר ורץ ברגל אל בארי.
הוא הצליח להגיע לשער הקיבוץ, לקח נשק מגופת אחד המחבלים שהיו מוטלים על הדשא ודהר לכיוון לחדר האוכל. חתר למגע. ניסה להציל חיים. שם, נפגע.
זיו שופן מת, בקרב על הקיבוץ שהיה כל עולמו. שבועיים לפני יום הולדתו החמישים-ושישה. ארבעה עשורים אחרי שהגיע אל המשק.
בביתו נמצא על הרצפה, בין התרמילים של כדורי הרובים, הספר "1000 מקומות מופלאים לראות לפני שנמות".
יהי זכרו הטוב ברוך.
