ליאור טרשצ׳נסקי

ליאור נולד ב 24 לאוקטובר 2007 , בסתיו, כמו עכשיו, הוא אמור היה לחגוג את יום הולדתו השישה עשר לפני שבועיים. הוא היה ילד של קיבוץ, ילד שהולך יחף, ילד יפהפה שמיגנט אליו את כל המבטים כשהתרוצץ בשבילי הקיבוץ, ילד טבע עם עיני שקד מלוכסנות קצת ושיער ארוך. מוגלי, קראו לו.

כשגדל, הפך ממוגלי לצ'ומפה, וגם טטרו, כפי שקרא לו חברו הטוב, אלון, שנרצח גם הוא בידי המחבלים. הבנות אהבו לקרוא לו: ליאורי. ליאור היה מגנט של כינויי חיבה, מגנט של אהבה.

אבל קודם כל, ליאור היה הילד של הוריו: ראומה, מטפלת בתנועה, ואיליה, שעלה מרוסיה ועבד כאינסטלטור של הקיבוץ, ואחיה הגדול של גלי, ואח קטן לעדן.

כנכד הראשון במשפחה זכה ליאור לסטטוס של התינוק שכולם רבים מי יחזיק אותו על הידים. תינוק עדין ורך שאהב להתכרבל.

כשהיה כבן שנה, נפצע מרסיסים של קסאמים שנורו על בארי וניצל. ליאור גדל להיות ילד שובב, "ארטיסט", שאהב לרקוד ריקודים מצחיקים ולעשות שטויות. הוא אהב להתגושש בסלון עם גלי, לשחק קטאן בנסיעות משפחתיות ולאיים על כולם שהוא הולך לקרוע אותם, מה שאף פעם לא קרה, חוץ מפעם אחת, וליאור עף על הניצחון הזה ולא הפסיק לדבר עליו.

היו עוד המון דברים שאהב: את מכבי חיפה, את הג'חנון המפורסם של אמא, שכולם חיכו שתכין כדי להתקבץ סביבו למפגש משפחתי. ליאור אהב את המפגשים האלה ואת המסורת שנוסדה כשהיה תינוק. בכל שנה, היתה המשפחה שוכרת צימר ליום כיפור, בכל פעם במקום אחר, זמן משפחתי יקר, שבו כולם בילו יחד, מפטפטים, משתפים, מתקרבים.

ביום כיפור השנה נסעה המשפחה לצימר בגלבוע וליאור הגיע עם עומר, בת הזוג שלו. כולם צחקו על זה שכשהמסורת הזאת התחילה, ליאור היה בן שנה, ושחמש עשרה שנה זו חתיכת תקופה.

הוא היה מחובר מאוד להוויה הקיבוצית, לכיתת אפרסק ולבית בארי, והיה לו חשוב לקחת חלק, לתרום, להיות פעיל ולקחת על עצמו תפקידים: כשהיה בכיתה ט', ליאור הצטרף לצוות בר המצווה ובמשך שנתיים קם מוקדם בבוקר, סחב דברים, הביא, ארגן, עזר איפה שצריך ונתן את כל כולו. בשנה זו נבחר להדריך את שנת בר המצווה – תפקיד נחשב ביותר – ליאור היה גאה בעצמו והתרגש מאוד. היו לו 20 חניכים, בנים ובנות, שאמור היה להדריך בשנת המצווה שלהם.

גם בבית היו לו תפקידים: הצ'יפס, למשל, כולם ידעו שזה התחום שלו, וכשיש ארוחת ערב או על האש, ליאור על הצ'יפסר. הוא היה גם הבייביסיטר האהוב על אחייניו. הוא אהב מאוד ילדים, היתה לו גישה אליהם וסבלנות, וילדים אהבו אותו מאוד.

ליאור למד בתיכון נופי הבשור והיה תלמיד עם ראש חריף, למרות שלא היה "חרשן", בלשון המעטה. דברים באו לו בקלות, או שהם לא. הוא אף פעם לא נגרר אחרי הכיתה או מרד. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, והיתה לו את הדרך המיוחדת שלו להשיג את הדברים שרצה. אם הבריז מהשיעורים, תמיד היתה לו סיבה טובה: מכבי חיפה. שקד, המחנכת שלו משנה שעברה מספרת שליאור תמיד התעניין בשלומה בטבעיות שלא מאפיינת את בני גילו. הוא היה בוגר, עם איזה עומק ושקט פנימי. מענטש.

שקד מספרת ששמחה מאוד לראות את הזוגיות שלו עם עומר. "שניהם היו כאלה עדינים, אלגנטים ופוטוגנים ביחד", היא מספרת. שני לבבות ענקיים, אבל צנועים ורואים את האחר.

הוא היה שקט אמנם, חתיך ביישן, אבל חברותי ושנון ומצחיק. אי אפשר היה לריב איתו, חבריו מספרים שמעולם לא ראו אותו מתעצבן. עד כדי כך היה קשה להוציא אותו משלוותו, שזה הפך למין קטע: מי יצליח לגרום לליאור להתעצבן. באחד הטיולים, בקיץ אמרו לו "תקשיב, ליאור, אנחנו מתים לראות אותך צורח. אתה חייב! ניקח אותך לים ונצרח! זה הפך להיות הבדיחה של השבוע וכולם אמרו לו: "ליאור, תצרח!" אבל אף אחד לא הצליח.

ים, חברו, מספר שליאור היה איש הסוד שלו ושכל מה שלא היה מספר לאחרים, היה מספר לאביו, ולליאור. פעם, נסעו יחד בקלנועית סביב הקיבוץ ודיברו ודיברו ודיברו, עד שפתאום שמו לב שהשעה חמש וחצי בבוקר והם מדברים כבר שש שעות.

ליאור אהב לצלול, ולא רק לשיחות נפש. הוא השיג כוכב שני בצלילה ותכנן לעשות ספארי צלילה. הוא אהב ספורט, פינג פונג, כדורסל, וכדורגל, כמובן. לפני שנה נסע עם טל, דודו, ועם ים לפריז לראות משחק של מכבי חיפה והסתובב בעיר עם עיניים נוצצות, מוקסם לגמרי, מהכל.

לפני שבועיים, פרסמה מכבי חיפה מודעה לזכרו. היום היית צריך לחגוג את יום הולדתך השישה עשר ובכיסא הזה היית אמור לשבת במשחק מול הפועל באר שבע.

ביום הולדתו, חבריו של ליאור אמרו זה לזה: ואם נלך עכשיו לים המלח ופשוט נצרח? בסוף הם לא הספיקו, וממילא, הם יודעים שאם ליאור היה רואה אותם עומדים שם וצורחים הוא היה פשוט נקרע מצחוק.