פסי כהן
-
06.03.1955 - 7.10.2023
פסי נולדה במושבה מגדיאל (כיום הוד השרון) ב-6.3.1955. הוריה, פנינה ושלמה וייסבלט ז"ל, ניצולי שואה מפולין, הכירו והתחתנו בארץ. נולדו להם שלושה ילדים חנה, דני ופסי, שהייתה בתם הצעירה. פנינה, אמה הייתה עקרת בית ושלמה, אביה היה ממקימי תנובה שם עבד כל חייו. בבית דיברו יידיש והם חגגו את חגי ישראל באופן מסורתי ושמרו על כשרות. ביתם היה בית צנוע ונעים, שבו בני הבית התנהגו בכבוד ובנימוס אחד כלפי השני. פסי תמיד תארה ילדות מאושרת בבית עם חצר גדולה ובה משחקים, שאביה בנה. כמו חברותיה גם היא אספה מפיות, בקבוקי בושם ובובות זעירות. שיחקה 'הקפות' ומחבואים עם חבריה בשכונה, וגם מחניים ו'דג מלוח'. היא אהבה מאוד את חג שבועות, ובמיוחד את הבלינצ'ס, את קרבות המים בין ילדי השכונה ואת השימחה גדולה. פסי הייתה ילדה טובה, ביישנית וצנועה, חברותית ומאוד אהובה. הפכה לנערה תמירה, שהתנשאה לגובה מטר ושבעים, יפה ובלונדינית עם עיניים כחולות כמו הים. בשנות בית הספר היסודי היא למדה בבית ספר דתי, ובתיכון בבית ספר "אורות" במגמת אופנה והייתה חניכה בתנועת הנוער העובד והלומד. אחת מאהבות חייה הייתה לצאת לטיולים ברחבי הארץ. כבר בנעוריה ובצעירותה פסי הייתה קודם כל הדודה של ילדיה של חנה, אחותה האהובה וחברת הנפש שלה. היא תמיד התייצבה בשמחה לעזור לאחותה כשילדיה היו קטנים, ובמיוחד בתקופות הארוכות שזיזי היה במילואים ונעדר מהבית.
ב- 1973, בימי מלחמת יום כיפור, שרתה בסיני כפקידה בגדוד שריון 79, של חטיבה 14. אחרי הצבא הייתה דוגמנית של בגדי הים של גדעון אוברזון. ילדיה זוכרים שתמיד היא הייתה נבוכה כשהיא ספרה על פרק זה בחייה. פסי הייתה חברה בגרעין, שהקים את קיבוץ מורן בגליל ובחרה לגור בקיבוץ הצעיר. ב"נופש הרווקים" של התנועה הקיבוצית, שהתקיים באשקלון, היא פגשה את רפי ז"ל והם התאהבו. פסי משכה להקים את ביתם במורן ורפי משך לבארי. הוא ניצח. הם נישאו בחודש מאי 1979 בחתונה קיבוצית גדולה יחד עם עוד ארבעה זוגות (נעמי ודניאל אלון, רונית ולארי פלוטקין, צילה וצפריר קרן, ורויטל ודורון טלמור).
ארבעה ילדים נולדו לפסי ולרפי – שתי בנות ושני בנים: שי נולד ב- 1980 ואחריו נולדו הילה (ב- 1981) וקרן (ב- 1984). גיא בן הזקונים נולד ב- 1994. פסי נוכחת כאמא, מטפלת בכולם ביד רכה ואוהבת. היא מסורה ומשמעותית. באותן שנים פסי גם מתפתחת מקצועית. יוצאת ללימודים מקצועיים בסמינר הקיבוצים ומתחילה לעבוד כמורה למלאכה ולתפירה בבית הספר המקומי בבארי. במשך שנים היא גם הייתה מטפלת של כיתות בבארי. לתפקיד המטפלת אז הייתה משמעות גדולה ופסי קשרה קשרים חזקים ומשמעותיים עם בני הנוער איתם עבדה, גם עם אלה שנחשבו ל"בעייתיים". שנים אחרי שהם בגרו והפכו לאנשים טובים, ידעו לבוא לילדיה ולהודות בפניהם, שאמא שלהם הצליחה איתם היכן שאחרים לא. היא סללה דרך ללב של כל אחד מהם והם אהבו אותה בחזרה. בחג המחזור של כיתת רקפת פסי, ששכבה בסורוקה בשמירת הריון עם גיא, הייתה נחושה: "אין מצב שלא אגיע לחג מחזור," כך אמרה, ורפי הבריח אותה מבית החולים לבושה בכותונת, פסי החליפה בגדים בדרך, עלתה לבמה עם צירים וכמה ימים אחרי זה ילדה את גיא.
את הפרוייקט הבא פסי עשתה יחד עם איריס גלברד ז"ל. הן הקימו מועדון קשישים לעבודות יד. חוגי בוקר וחוגים אחר הצהריים. אחרי שאיריס שותפתה האהובה נפטרה, פסי המוכשרת והיצירתית הפכה את המקום ל"בית איריס" לזכרה. היא ניהלה אותו והייתה הרוח החיה בו הרבה שנים. המקום הפך לבית תעסוקה לגיל השלישי. מקום קסום, שבו חברים קשישים מצאו מקום לבוא, לצייר, לפסל, לתפור ולרקום. פסי שפעה אהבה וסבלנות לכולם, חגגו בו ימי הולדת לכל אחד ואחת, ועבודות היד היפות עשויות בדים או עץ החלו להימכר בחנות 'שי-לי' שפסי הייתה שותפה בהקמתה ושימעה יצא למרחוק. פסי הייתה כל כך גאה שהיצירות שלהם הנמכרות במהירות משמחות ילדים, מקשטות חדרי ילדים ועגלות של תינוקות. כשהמפתחות תמיד בתיק שלידה, פסי נענתה לכל טלפון של אורח, שהגיע מקרוב או מרחוק, ופתחה את החנות בכל שעה. בנותיה מספרות שבכל "סבב", כשעלתה השאלה האם להתפנות מבארי, פסי הייתה שואלת: איך אתפנה? ומה עם בית איריס? מה יהיה עם המבוגרים?
השנים חלפו. הילדים נישאו, עשרה נכדים נולדו, וכולם בחרו לחיות בבארי. פסי היא סבתא אהובה, והקשר איתה הוא יומיומי וזורם. "סבתושית" קראו לה נכדותיה המתבגרות. הן אהבו לבוא אליה, להתפנק אצל סבתא אחרי בית הספר, או לקטר על ההורים שלהן, והיא ידעה להרגיע אותן במילים הנכונות. סבתא פסי – בתפקיד "נהגת מונית" – מסיעה נכד או נכדה על פי דרישה ומקפידה על זמן איכות עם כל אחד מנכדיה.
מותו הפתאומי של רפי ז"ל ב- 2016 היה נקודת משבר גדולה. הילה מעידה: "אחרי המוות של אבא ז"ל, לאמא היו שתי אפשרויות - לחיות או לא. היא בחרה בחיים ואנחנו איתה". פסי אוספת את השברים ומוצאת כוחות להתנדב במועצה ולעבוד עם קשישים עריריים, לשיר עם "פרלמנט העמק", לעשות ספורט והתעמלות בבריכה, לחדש ולחזק קשרים עם חברות וחברים מכל התקופות בחייה. לפסי היו הרבה קבוצות חברים והיא היתה פעילה בכולן: הקבוצה מקיבוץ מורן, הקבוצה משביל ישראל, קבוצות מטיולים בחו"ל, "השמיניה" מבארי, שישה מחבריה נרצחו בשבת השחורה, ומתוכה "ה"שלישייה" – יונה, מזי ופסי. חֲבֵרוּת קרובה, אמיצה וארוכת שנים. הן אהבו להיות יחד, שמרו האחת על השנייה, טיילו בעולם למקומות נידחים: נמיביה, הודו, מקסיקו וייטנאם, גם לדהב ולשארם הגיעו יחד, והרבה פעמים היו אלה חנה, אחותה של פסי, ושוש (אמא של שרון), שיזמו ודחפו לנסוע ולטייל וכולן נהנו יחדיו.
בערב שמחת תורה היו כולם יחד בבית הכנסת של בארי ואחרי זה המשפחה התכנסה כמו תמיד לארוחת שישי. גם חנה, ובעלה יצחק (זיזי) ובנם טל הגיעו לחגוג איתם. הם רקדו ושרו יחד "בחדר האוכל המשפחתי" סביב השולחן הגדול במרפסת, שרק לפני חודשיים זכתה להרחבה ולסגירה נאה.
למחרת בשבת ה- 7.10, ב- 6:30 עם הישמע האזעקות, פסי נכנסה לממ"ד יחד עם אחותה ומשפחתה. פסי התכתבה ודברה עם ילדיה וחבריה. כשהיא כתבה על המחבלים שבביתה, שוהם, נכדה כתב לה שהמחבלים הגיעו גם אליהם. ב-12:56 היא כתבה לו שהיא אוהבת אותו ונפרדה ממנו, וכך בעצם גם מכל ילדיה ונכדיה. פסי הבינה שזה הסוף ואז ניתק הקשר. יותר מאוחר ילדיה למדו, שכל השכנים רוכזו ב"חדר האוכל" שבמרפסת שלה ורק חברת קיבוץ אחת נותרה בחיים כדי לספר על הרגעים האחרונים. כמה נורא ועצוב שפסי וחנה, אחותה האהובה, שלעולם לא נפרדו, מצאו את מותן יחד ואיתן גם זיזי גיסה האהוב וטל אחיינה.
פסי, הייתה אישה צנועה וחזקה, עם לב ענק. אהבה לעזור. תמיד ראתה את חצי הכוס המלאה. פסי הייתה אהובה ומוערכת בקהילת בארי. אישה אמיתית, ישירה ונאמנה לעצמה. תמיד הקרינה טוב ונועם שעטף גם את הסובבים אותה. פסי הייתה אישה שכולה נתינה. מילותיה מהדהדות גם לאחר לכתה: "אל תצפי שמה שאת נותנת לאחרים, האחרים יתנו לך בחזרה. תני מכל הלב ותשמחי." זו צוואתה של פסי לילדיה - שי ושרון, הילה וקובי, קרן ואיתי, גיא ודניאל, ולנכדיה - שיר, שוהם, שנהב, שניר, יאלי, דריה, טוהר, רומי, אורי וגוני.
יהיה זכרה ברוך.
ב- 1973, בימי מלחמת יום כיפור, שרתה בסיני כפקידה בגדוד שריון 79, של חטיבה 14. אחרי הצבא הייתה דוגמנית של בגדי הים של גדעון אוברזון. ילדיה זוכרים שתמיד היא הייתה נבוכה כשהיא ספרה על פרק זה בחייה. פסי הייתה חברה בגרעין, שהקים את קיבוץ מורן בגליל ובחרה לגור בקיבוץ הצעיר. ב"נופש הרווקים" של התנועה הקיבוצית, שהתקיים באשקלון, היא פגשה את רפי ז"ל והם התאהבו. פסי משכה להקים את ביתם במורן ורפי משך לבארי. הוא ניצח. הם נישאו בחודש מאי 1979 בחתונה קיבוצית גדולה יחד עם עוד ארבעה זוגות (נעמי ודניאל אלון, רונית ולארי פלוטקין, צילה וצפריר קרן, ורויטל ודורון טלמור).
ארבעה ילדים נולדו לפסי ולרפי – שתי בנות ושני בנים: שי נולד ב- 1980 ואחריו נולדו הילה (ב- 1981) וקרן (ב- 1984). גיא בן הזקונים נולד ב- 1994. פסי נוכחת כאמא, מטפלת בכולם ביד רכה ואוהבת. היא מסורה ומשמעותית. באותן שנים פסי גם מתפתחת מקצועית. יוצאת ללימודים מקצועיים בסמינר הקיבוצים ומתחילה לעבוד כמורה למלאכה ולתפירה בבית הספר המקומי בבארי. במשך שנים היא גם הייתה מטפלת של כיתות בבארי. לתפקיד המטפלת אז הייתה משמעות גדולה ופסי קשרה קשרים חזקים ומשמעותיים עם בני הנוער איתם עבדה, גם עם אלה שנחשבו ל"בעייתיים". שנים אחרי שהם בגרו והפכו לאנשים טובים, ידעו לבוא לילדיה ולהודות בפניהם, שאמא שלהם הצליחה איתם היכן שאחרים לא. היא סללה דרך ללב של כל אחד מהם והם אהבו אותה בחזרה. בחג המחזור של כיתת רקפת פסי, ששכבה בסורוקה בשמירת הריון עם גיא, הייתה נחושה: "אין מצב שלא אגיע לחג מחזור," כך אמרה, ורפי הבריח אותה מבית החולים לבושה בכותונת, פסי החליפה בגדים בדרך, עלתה לבמה עם צירים וכמה ימים אחרי זה ילדה את גיא.
את הפרוייקט הבא פסי עשתה יחד עם איריס גלברד ז"ל. הן הקימו מועדון קשישים לעבודות יד. חוגי בוקר וחוגים אחר הצהריים. אחרי שאיריס שותפתה האהובה נפטרה, פסי המוכשרת והיצירתית הפכה את המקום ל"בית איריס" לזכרה. היא ניהלה אותו והייתה הרוח החיה בו הרבה שנים. המקום הפך לבית תעסוקה לגיל השלישי. מקום קסום, שבו חברים קשישים מצאו מקום לבוא, לצייר, לפסל, לתפור ולרקום. פסי שפעה אהבה וסבלנות לכולם, חגגו בו ימי הולדת לכל אחד ואחת, ועבודות היד היפות עשויות בדים או עץ החלו להימכר בחנות 'שי-לי' שפסי הייתה שותפה בהקמתה ושימעה יצא למרחוק. פסי הייתה כל כך גאה שהיצירות שלהם הנמכרות במהירות משמחות ילדים, מקשטות חדרי ילדים ועגלות של תינוקות. כשהמפתחות תמיד בתיק שלידה, פסי נענתה לכל טלפון של אורח, שהגיע מקרוב או מרחוק, ופתחה את החנות בכל שעה. בנותיה מספרות שבכל "סבב", כשעלתה השאלה האם להתפנות מבארי, פסי הייתה שואלת: איך אתפנה? ומה עם בית איריס? מה יהיה עם המבוגרים?
השנים חלפו. הילדים נישאו, עשרה נכדים נולדו, וכולם בחרו לחיות בבארי. פסי היא סבתא אהובה, והקשר איתה הוא יומיומי וזורם. "סבתושית" קראו לה נכדותיה המתבגרות. הן אהבו לבוא אליה, להתפנק אצל סבתא אחרי בית הספר, או לקטר על ההורים שלהן, והיא ידעה להרגיע אותן במילים הנכונות. סבתא פסי – בתפקיד "נהגת מונית" – מסיעה נכד או נכדה על פי דרישה ומקפידה על זמן איכות עם כל אחד מנכדיה.
מותו הפתאומי של רפי ז"ל ב- 2016 היה נקודת משבר גדולה. הילה מעידה: "אחרי המוות של אבא ז"ל, לאמא היו שתי אפשרויות - לחיות או לא. היא בחרה בחיים ואנחנו איתה". פסי אוספת את השברים ומוצאת כוחות להתנדב במועצה ולעבוד עם קשישים עריריים, לשיר עם "פרלמנט העמק", לעשות ספורט והתעמלות בבריכה, לחדש ולחזק קשרים עם חברות וחברים מכל התקופות בחייה. לפסי היו הרבה קבוצות חברים והיא היתה פעילה בכולן: הקבוצה מקיבוץ מורן, הקבוצה משביל ישראל, קבוצות מטיולים בחו"ל, "השמיניה" מבארי, שישה מחבריה נרצחו בשבת השחורה, ומתוכה "ה"שלישייה" – יונה, מזי ופסי. חֲבֵרוּת קרובה, אמיצה וארוכת שנים. הן אהבו להיות יחד, שמרו האחת על השנייה, טיילו בעולם למקומות נידחים: נמיביה, הודו, מקסיקו וייטנאם, גם לדהב ולשארם הגיעו יחד, והרבה פעמים היו אלה חנה, אחותה של פסי, ושוש (אמא של שרון), שיזמו ודחפו לנסוע ולטייל וכולן נהנו יחדיו.
בערב שמחת תורה היו כולם יחד בבית הכנסת של בארי ואחרי זה המשפחה התכנסה כמו תמיד לארוחת שישי. גם חנה, ובעלה יצחק (זיזי) ובנם טל הגיעו לחגוג איתם. הם רקדו ושרו יחד "בחדר האוכל המשפחתי" סביב השולחן הגדול במרפסת, שרק לפני חודשיים זכתה להרחבה ולסגירה נאה.
למחרת בשבת ה- 7.10, ב- 6:30 עם הישמע האזעקות, פסי נכנסה לממ"ד יחד עם אחותה ומשפחתה. פסי התכתבה ודברה עם ילדיה וחבריה. כשהיא כתבה על המחבלים שבביתה, שוהם, נכדה כתב לה שהמחבלים הגיעו גם אליהם. ב-12:56 היא כתבה לו שהיא אוהבת אותו ונפרדה ממנו, וכך בעצם גם מכל ילדיה ונכדיה. פסי הבינה שזה הסוף ואז ניתק הקשר. יותר מאוחר ילדיה למדו, שכל השכנים רוכזו ב"חדר האוכל" שבמרפסת שלה ורק חברת קיבוץ אחת נותרה בחיים כדי לספר על הרגעים האחרונים. כמה נורא ועצוב שפסי וחנה, אחותה האהובה, שלעולם לא נפרדו, מצאו את מותן יחד ואיתן גם זיזי גיסה האהוב וטל אחיינה.
פסי, הייתה אישה צנועה וחזקה, עם לב ענק. אהבה לעזור. תמיד ראתה את חצי הכוס המלאה. פסי הייתה אהובה ומוערכת בקהילת בארי. אישה אמיתית, ישירה ונאמנה לעצמה. תמיד הקרינה טוב ונועם שעטף גם את הסובבים אותה. פסי הייתה אישה שכולה נתינה. מילותיה מהדהדות גם לאחר לכתה: "אל תצפי שמה שאת נותנת לאחרים, האחרים יתנו לך בחזרה. תני מכל הלב ותשמחי." זו צוואתה של פסי לילדיה - שי ושרון, הילה וקובי, קרן ואיתי, גיא ודניאל, ולנכדיה - שיר, שוהם, שנהב, שניר, יאלי, דריה, טוהר, רומי, אורי וגוני.
יהיה זכרה ברוך.
