מרינה לוסב
-
06.12.1962 - 7.10.2023
איגור נולד ב 1964 על גדות נהר הדנייפר, בעיר זפורוז'יה, ברית המועצות (היום אוקראינה). בן להוריו ויקטור ואנטונינה ואח צעיר לטטיאנה. מגיל צעיר ניתק הקשר עם אביו ואימו גידלה את שני הילדים ביד חזקה ואחראית, כשהיא עובדת כמנהלת מחלקה במפעל גדול בעיר. איגור תאר ילדות יציבה ובטוחה בעיר שאפשר להסתובב בה עד שעות הערב, ושאין צורך לנעול בה את הבתים. איגור, עם חיבה למדעים מדויקים, סיים את התיכון בציונים טובים, אך פספס את ההרשמה לאוניברסיטה, ולכן גוייס לשלוש שנים לחיל הים של צבא ברית המועצות ושירת בצי בים הבלטי רחוק מהבית. במהלך שלוש השנים ראה את אימו פעמיים בלבד וכל התקשורת ביניהם הייתה באמצעות מכתבים ומברקים. אחר כך המשיך ללימודי תואר ראשון ושני בהנדסת מתכות.
יום אחד, אחרי שחרורו מהצי הסובייטי, בעודו משמר את אהבתו לים ולכלי שיט, שט בסירת משוטים בנהר ומרחוק בכפר הנופש ראה נערה בבגד ים אדום, נקודת צבע בולטת באופק, ונמשך לשוט לכיוונה. הוא שאל את הבחורה הצעירה "את יכולה להראות לי את הדרך לחדר האוכל?" וכך נוצר הקליק הראשון עם מי שלימים תהיה אשתו, מרינה.
גם מרינה נולדה בזפורוז'יה, שנתיים לפני איגור. גם אותה גידלה אם חד הורית, לודמילה, שעבדה לפרנסתה כמהנדסת ייצור במפעל ליצור מנועי מטוסים. לימים, פגשה לודמילה את ניקולאי ניקיטנקו. יחד הקימו משפחה מאושרת, ולמרינה נולד אח מיכאל. ניקולאי אימץ את מרינה כבת ותמך בה בכל דרך.
מרינה למדה בבית ספר רגיל והייתה ילדה טובה ותלמידה מצטיינת. היא אהבה ללמוד היסטוריה, וספרות. בנוסף למדה גם בבית ספר למוזיקה ובמשך שבע שנים ניגנה בפסנתר. הבית של לודמילה וניקולאי היה בית חילוני שחגגו בו את החגים היהודיים של לודמילה, לצד החגים הנוצריים של ניקולאי, כמו גם את החגים הרוסיים. מרינה תיארה ילדות פשוטה ומאושרת במשפחה של פועלי תעשייה עם עבודה מסודרת, מערכת חינוך מפוארת, ותחושת רוגע וביטחון. באוניברסיטה מרינה למדה היסטוריה והשתתפה בחפירות ארכיאולוגיות באתרים קדומים. היא עבדה במחקר באוניברסיטה שבה למדה וגם לימדה היסטוריה בתיכון המקומי.
מרינה ואיגור נישאו באפריל 1988 בחתונה אזרחית קטנה בעירייה. בתם היחידה קטיה נולדה בינואר 1989.
בתחילת שנות ה- 90, הם חוו על בשרם את הימים הסוערים וחוסר היציבות של התפרקות ברית המועצות. כאשר שמעו על תכנית "בית ראשון במולדת", ניצת בהם הרצון לבוא ולחיות בקיבוץ, בחברה חילונית, שוויונית, שיתופית וסוציאליסטית – אידיאולוגיה שהאמינו בה מאוד גם אחרי קריסת המעצמה הסובייטית. באוקטובר 1994 מרינה ואיגור עלו לארץ עם קטיה בתם, בת החמש. הם נחתו בלילה והגיעו הישר מנתב"ג לקרוואן, שחיכה להם בבארי. הם עלו לארץ לבדם, משאירים את בני משפחותיהם מאחור. מרינה ואיגור עברו יחד את הפרידה מהמולדת ואת אתגרי הקליטה בישראל ובקיבוץ. במקביל ללימודי עברית באולפן, הם השתלבו בעבודה במשק.
מרינה עבדה שנים רבות בדפוס, בעיקר במחלקת הכרטיסים ומאוחר יותר עברה להנהלת החשבונות. היא החליפה את ציפי זורע בניהול התקציבים האישיים של החברים. מרינה אהבה את העבודה ואת הצוות איתו עבדה. היא הכירה את כולם: את החברים הוותיקים ואת הבמב"ח הכי חדש. היא גם עבדה כעשר שנים בהתנדבות בחנות יד שנייה יחד עם רחלי סוויס. שעות הפנאי שלה הוקדשו לקריאה. היא אהבה לקרוא ספרי מתח בריטיים של שרלוק הולמס ואת ספריה של אגתה קריסטי – הכל ברוסית. ליבה של מרינה נהה גם לחי ולצומח. היא טיפחה בתשומת לב את העציצים בביתה החדש והתמסרה לטיפול בחתולי הבית שלה כמו גם בחתולי הרחוב הרבים. היא הקימה עמדות האכלה והפכה למעין סניף של מרפאה וטרינרית לטיפול גם בחתולים שנפצעו או חלו.
כשרק נקלט בקיבוץ, איגור עבד במכונת שטיפת הכלים בחדר האוכל, ומשם עבר לדפוס לצד צחי גד במחלקת רציף. בהמשך השתלב במחלקת הדיגיטל ובמחלקות נוספות. ב2021 התמנה לממונה על הבטיחות בדפוס ועמד בקשר יומיומי עם כל מחלקות הדפוס על אנשיהן. בשנים האחרונות הוא פיתח סקרנות גדולה, שלא לומר אובססיה, לחיטוט מרחוק בארכיונים דיגיטליים רוסיים שנפתחו לציבור. הוא חקר את מקורות המשפחה והרכיב עץ משפחה גדול ששורשיו מגיעים לתחילת המאה ה-19. קטיה הבת מספרת: "המחשב של אבא ניצל בשריפה ובו ארכיון שלם של החיים שהיו."
ב2018 מרינה ואיגור עברו לגור בביתם החדש בשכונת הכרם. היה להם בית נעים ומסודר מלא בספרים ברוסית ובאוספי הילדות והנעורים של קטיה. איגור נטע בחצר עצי פרי - מנגו והדרים. הוא מדד את כמות יבול הפרי מדי שנה ועקב אחרי הנתונים בהקפדה.
קטיה מעידה על הוריה:
"אמא הייתה אמא מאוד מעורבת בחיים שלי. מאוד דואגת, לפעמים גם הגזימה בדאגתה. יכולתי לשתף אותה גם בדברים אישיים. בכל שלב בחיים היא עזרה לי ויכולתי לסמוך עליה. אמא שלי הייתה חברה'מנית, אישה חברותית ומאירת פנים. אין מי שלא זכה לטיפולה הדיסקרטי והמסור. כולם ידעו שאפשר לסמוך עליה." כל מי שהכיר את מרינה ופגש בה יסכים עם מילותיה של קטיה. מרינה הייתה אישה עם עיניים מאירות, שרצתה רק לתת מעצמה ולעזור. לכל תפקיד שעשתה יצקה בו מהנועם שלה, מרצונה לכבד כל אדם, ומאהבתה ומסירותה האינסופית לקהילה.
"אבא היה איש מופנם ושקט. לא אהב להיות במרכז העניינים, אבל בדפוס רכש לו חברים טובים לאורך שנות עבודתו. הוא אהב את החיים בקיבוץ, ועם זאת הוא התגעגע לתרבות הרוסית. כאבא הוא היה מאוד רגיש ורגשן, והיה קל לתפוס אותו עם דמעה בקצה העין." הוא וקטיה אהבו לצפות יחד בסרטים מצוירים בדיבוב לרוסית ולהרכיב רהיטים. הוא היה הנדימן שידע לתקן ולהתקין כל דבר ומיד התייצב לכל קריאה לעזרה של קטיה.
קטיה מספרת, שהוריה הקפידו ללמד אותה לקרוא ולכתוב ברוסית. הם ידעו לעשות זאת בנועם ובלי לחץ, ועוררו בה עניין בשפה, ובעדינות חשפו אותה, בעזרת מוסיקה וסיפורים, לקלאסיקות של הספרות הרוסית. הוריה הנחילו בה את ערך הלימודים, כדי שבבוא היום תהייה בידיה הבחירה העצמאית לעסוק במה שהיא אוהבת ולהגשים את עצמה.
ב2021 נולדה קירה נכדתם, בתם של קטיה ודימה. קירה הפכה למרכז עולמם, וקטיה נאלצה להזכיר להם מדי פעם שגם היא קיימת, שלא ישכחו אותה… עשרה ימים לפני השבת הנוראה, הם חזרו מחופשה מקסימה בסנט פטרסבורג והביאו לקירה הרבה ספרי ילדים ברוסית, ששרדו את השריפה. "חבל שלא דחו את החופשה הזאת לסוכות," אמרה לעצמה קטיה פעמים רבות מאז.
בשבת, השבעה באוקטובר, קטיה הייתה בקשר עם הוריה עד 10:00 בבוקר. מרינה הספיקה ללחוש בטלפון שהמחבלים בבית. קטיה חכתה וקיוותה שהם פצועים… אחרי יומיים נפלה בה ההבנה, שקיבלה אימות לאחר שבוע – שהוריה אינם בין החיים. "היינו משפחה קטנה ונהיינו עוד יותר קטנים. עכשיו הקיבוץ זו המשפחה שלי ושל דימה ושל קירה. לא יבינו אותי בשום מקום אחר."
מרינה ואיגור חיו יחד 35 שנים ומתוכן כמעט 30 שנה בבארי. בתם קטיה, חתנם דימה, נכדתם קירה, וכל קהילת בארי, כמו גם החתולים בשבילי הקיבוץ, ועצי ההדרים והמנגו - ימשיכו לשאת את אהבתם ומגעם הטוב.
יהי זכרם ברוך.
יום אחד, אחרי שחרורו מהצי הסובייטי, בעודו משמר את אהבתו לים ולכלי שיט, שט בסירת משוטים בנהר ומרחוק בכפר הנופש ראה נערה בבגד ים אדום, נקודת צבע בולטת באופק, ונמשך לשוט לכיוונה. הוא שאל את הבחורה הצעירה "את יכולה להראות לי את הדרך לחדר האוכל?" וכך נוצר הקליק הראשון עם מי שלימים תהיה אשתו, מרינה.
גם מרינה נולדה בזפורוז'יה, שנתיים לפני איגור. גם אותה גידלה אם חד הורית, לודמילה, שעבדה לפרנסתה כמהנדסת ייצור במפעל ליצור מנועי מטוסים. לימים, פגשה לודמילה את ניקולאי ניקיטנקו. יחד הקימו משפחה מאושרת, ולמרינה נולד אח מיכאל. ניקולאי אימץ את מרינה כבת ותמך בה בכל דרך.
מרינה למדה בבית ספר רגיל והייתה ילדה טובה ותלמידה מצטיינת. היא אהבה ללמוד היסטוריה, וספרות. בנוסף למדה גם בבית ספר למוזיקה ובמשך שבע שנים ניגנה בפסנתר. הבית של לודמילה וניקולאי היה בית חילוני שחגגו בו את החגים היהודיים של לודמילה, לצד החגים הנוצריים של ניקולאי, כמו גם את החגים הרוסיים. מרינה תיארה ילדות פשוטה ומאושרת במשפחה של פועלי תעשייה עם עבודה מסודרת, מערכת חינוך מפוארת, ותחושת רוגע וביטחון. באוניברסיטה מרינה למדה היסטוריה והשתתפה בחפירות ארכיאולוגיות באתרים קדומים. היא עבדה במחקר באוניברסיטה שבה למדה וגם לימדה היסטוריה בתיכון המקומי.
מרינה ואיגור נישאו באפריל 1988 בחתונה אזרחית קטנה בעירייה. בתם היחידה קטיה נולדה בינואר 1989.
בתחילת שנות ה- 90, הם חוו על בשרם את הימים הסוערים וחוסר היציבות של התפרקות ברית המועצות. כאשר שמעו על תכנית "בית ראשון במולדת", ניצת בהם הרצון לבוא ולחיות בקיבוץ, בחברה חילונית, שוויונית, שיתופית וסוציאליסטית – אידיאולוגיה שהאמינו בה מאוד גם אחרי קריסת המעצמה הסובייטית. באוקטובר 1994 מרינה ואיגור עלו לארץ עם קטיה בתם, בת החמש. הם נחתו בלילה והגיעו הישר מנתב"ג לקרוואן, שחיכה להם בבארי. הם עלו לארץ לבדם, משאירים את בני משפחותיהם מאחור. מרינה ואיגור עברו יחד את הפרידה מהמולדת ואת אתגרי הקליטה בישראל ובקיבוץ. במקביל ללימודי עברית באולפן, הם השתלבו בעבודה במשק.
מרינה עבדה שנים רבות בדפוס, בעיקר במחלקת הכרטיסים ומאוחר יותר עברה להנהלת החשבונות. היא החליפה את ציפי זורע בניהול התקציבים האישיים של החברים. מרינה אהבה את העבודה ואת הצוות איתו עבדה. היא הכירה את כולם: את החברים הוותיקים ואת הבמב"ח הכי חדש. היא גם עבדה כעשר שנים בהתנדבות בחנות יד שנייה יחד עם רחלי סוויס. שעות הפנאי שלה הוקדשו לקריאה. היא אהבה לקרוא ספרי מתח בריטיים של שרלוק הולמס ואת ספריה של אגתה קריסטי – הכל ברוסית. ליבה של מרינה נהה גם לחי ולצומח. היא טיפחה בתשומת לב את העציצים בביתה החדש והתמסרה לטיפול בחתולי הבית שלה כמו גם בחתולי הרחוב הרבים. היא הקימה עמדות האכלה והפכה למעין סניף של מרפאה וטרינרית לטיפול גם בחתולים שנפצעו או חלו.
כשרק נקלט בקיבוץ, איגור עבד במכונת שטיפת הכלים בחדר האוכל, ומשם עבר לדפוס לצד צחי גד במחלקת רציף. בהמשך השתלב במחלקת הדיגיטל ובמחלקות נוספות. ב2021 התמנה לממונה על הבטיחות בדפוס ועמד בקשר יומיומי עם כל מחלקות הדפוס על אנשיהן. בשנים האחרונות הוא פיתח סקרנות גדולה, שלא לומר אובססיה, לחיטוט מרחוק בארכיונים דיגיטליים רוסיים שנפתחו לציבור. הוא חקר את מקורות המשפחה והרכיב עץ משפחה גדול ששורשיו מגיעים לתחילת המאה ה-19. קטיה הבת מספרת: "המחשב של אבא ניצל בשריפה ובו ארכיון שלם של החיים שהיו."
ב2018 מרינה ואיגור עברו לגור בביתם החדש בשכונת הכרם. היה להם בית נעים ומסודר מלא בספרים ברוסית ובאוספי הילדות והנעורים של קטיה. איגור נטע בחצר עצי פרי - מנגו והדרים. הוא מדד את כמות יבול הפרי מדי שנה ועקב אחרי הנתונים בהקפדה.
קטיה מעידה על הוריה:
"אמא הייתה אמא מאוד מעורבת בחיים שלי. מאוד דואגת, לפעמים גם הגזימה בדאגתה. יכולתי לשתף אותה גם בדברים אישיים. בכל שלב בחיים היא עזרה לי ויכולתי לסמוך עליה. אמא שלי הייתה חברה'מנית, אישה חברותית ומאירת פנים. אין מי שלא זכה לטיפולה הדיסקרטי והמסור. כולם ידעו שאפשר לסמוך עליה." כל מי שהכיר את מרינה ופגש בה יסכים עם מילותיה של קטיה. מרינה הייתה אישה עם עיניים מאירות, שרצתה רק לתת מעצמה ולעזור. לכל תפקיד שעשתה יצקה בו מהנועם שלה, מרצונה לכבד כל אדם, ומאהבתה ומסירותה האינסופית לקהילה.
"אבא היה איש מופנם ושקט. לא אהב להיות במרכז העניינים, אבל בדפוס רכש לו חברים טובים לאורך שנות עבודתו. הוא אהב את החיים בקיבוץ, ועם זאת הוא התגעגע לתרבות הרוסית. כאבא הוא היה מאוד רגיש ורגשן, והיה קל לתפוס אותו עם דמעה בקצה העין." הוא וקטיה אהבו לצפות יחד בסרטים מצוירים בדיבוב לרוסית ולהרכיב רהיטים. הוא היה הנדימן שידע לתקן ולהתקין כל דבר ומיד התייצב לכל קריאה לעזרה של קטיה.
קטיה מספרת, שהוריה הקפידו ללמד אותה לקרוא ולכתוב ברוסית. הם ידעו לעשות זאת בנועם ובלי לחץ, ועוררו בה עניין בשפה, ובעדינות חשפו אותה, בעזרת מוסיקה וסיפורים, לקלאסיקות של הספרות הרוסית. הוריה הנחילו בה את ערך הלימודים, כדי שבבוא היום תהייה בידיה הבחירה העצמאית לעסוק במה שהיא אוהבת ולהגשים את עצמה.
ב2021 נולדה קירה נכדתם, בתם של קטיה ודימה. קירה הפכה למרכז עולמם, וקטיה נאלצה להזכיר להם מדי פעם שגם היא קיימת, שלא ישכחו אותה… עשרה ימים לפני השבת הנוראה, הם חזרו מחופשה מקסימה בסנט פטרסבורג והביאו לקירה הרבה ספרי ילדים ברוסית, ששרדו את השריפה. "חבל שלא דחו את החופשה הזאת לסוכות," אמרה לעצמה קטיה פעמים רבות מאז.
בשבת, השבעה באוקטובר, קטיה הייתה בקשר עם הוריה עד 10:00 בבוקר. מרינה הספיקה ללחוש בטלפון שהמחבלים בבית. קטיה חכתה וקיוותה שהם פצועים… אחרי יומיים נפלה בה ההבנה, שקיבלה אימות לאחר שבוע – שהוריה אינם בין החיים. "היינו משפחה קטנה ונהיינו עוד יותר קטנים. עכשיו הקיבוץ זו המשפחה שלי ושל דימה ושל קירה. לא יבינו אותי בשום מקום אחר."
מרינה ואיגור חיו יחד 35 שנים ומתוכן כמעט 30 שנה בבארי. בתם קטיה, חתנם דימה, נכדתם קירה, וכל קהילת בארי, כמו גם החתולים בשבילי הקיבוץ, ועצי ההדרים והמנגו - ימשיכו לשאת את אהבתם ומגעם הטוב.
יהי זכרם ברוך.
