מרסל פרייליך
-
27.4.1959 - 7.10.2023
מרסל נולדה במרוקו להוריה חנה וניסים מדינה, באביב 1959. מרסל הייתה הילדה השלוש-עשרה במספר, במשפחה ענפה ובה ארבעה-עשר אחיות ואחים. ב- 1962, כשמרסל הייתה בת שלוש, עלתה משפחת מדינה לארץ ושוכנה במעברה ליד באר שבע. משם עברה למגורי קבע בשכונה ד' בעיר. אמה הייתה עקרת בית ואביה עבד כפועל פשוט במפעלים שונים בדרום.
מגיל צעיר מרסל הייתה ילדה של בית, ילדה סקרנית, למדנית, תלמידה מצטיינת. המורים שלה בבית הספר הממלכתי-דתי שבו למדה, תמיד נתנו לה משימות נוספות כדי שלא יהיה לה משעמם. כילדה הייתה אוספת את הילדים הצעירים בשכונה ומלמדת אותם. היא הייתה מורה בנשמה, מורה לפני הכל. מרסל הייתה גם אחות מדהימה ודודה לתפארת: בנעוריה היתה בייביסיטר מבוקשת לאחייניה הקטנים, והייתה מתרוצצת על פי הזמנה בין הבתים של אחיה ואחיותיה. היא אהבה מאוד את המשפחה והם אותה.
בהיותה תלמידת תיכון, מרסל התאהבה במקצוע הכימיה. כבר אז ידעה, שהיא תמשיך ותלמד כימיה גם באוניברסיטה. היא התקבלה ללימודים עם מלגת הצטיינות, והשלימה תואר ראשון ושני באוניברסיטת בן-גוריון. מרסל החרוצה החליטה כבר בתחילת דרכה באקדמיה שהיא תהיה "משהו". ילדיה מספרים כמה חשוב היה לה להשקיע ולהגיע להישגים משמעותיים, כשכימיה וחינוך עומדים בראש מעייניה.
את התואר השלישי מרסל השלימה במחלקה להוראת המדעים במכון וייצמן למדע. בעבודת הדוקטורט ובמחקרי ההמשך שלה היא שאפה להנגיש לתלמידי חטיבת הביניים והתיכון בארץ את הידע המדעי, להעלות את קרנם של המקצועות המדעיים ולהפוך את המדעים בכלל ואת הכימיה בפרט למקצוע אטרקטיבי, שתלמידים ירצו לבחור בו וללמוד אותו. ואכן בשנות עבודתה הרבות כמורה, מרסל הייתה אהובה, מוערכת, ונערצת. מי שהיה תלמיד שלה – אהב אותה ולמד לאהוב כימיה. בשנים האחרונות מרסל עבדה במכון דוידסון שבמכון וייצמן והכשירה את מורי העתיד בתחום המדעים.
מור, בתה הבכורה אומרת, שבעצם מרסל הייתה "פרפורמרית". היא הייתה מרובת כישרונות ואהבה את הבמה: לרקוד ריקודי עם, לקרוא בטקסים, לעמוד מול כיתה וללמד, ולהרצות בכנסים בינלאומיים. מעולם לא עשתה דברים כלאחר יד, תמיד התכוננה לכל משימה ברצינות רבה. ויש רבים בבארי, שבוודאי זוכרים את מרסל על הבמה שרה, רוקדת ומשחקת בתפקיד הראשי במחזה "גבירתי הנאווה", שהופק בחג ה- 40 של בארי.
מרסל, שגדלה בבית דתי מאוד הייתה תמיד שונה ועצמאית בדעותיה. היא למשל העדיפה מכנסיים על חצאיות. אבא שלה מעולם לא כפה את דעתו על ילדיו, וכך נהגה גם היא. מרסל שהייתה בדרכה מסורתית, הותירה בידי ילדיה את הבחירה לחיות ולעשות מה שטוב בעיניהם.
מרסל נישאה לנוריאל והם חיו במושב צוחר. ב1981 נולדה בתה הבכורה מור. שנתיים אחר כך מנצ'ר – אז מנהל בית הספר – חיפש מורה לכימיה. הוא הגיע עם טרנזיט לצוחר, הסיע את המשפחה הצעירה לראות את בארי, והבטיח למרסל שאין לה מה לדאוג, היא לא תצטרך להיפרד ממור עוד מעט עוברים ללינה משפחתית! וכך הגיעה המשפחה לבארי ומיד התאהבו בחיי הקיבוץ בכלל ובבארי בפרט. המשפחה גדלה. עמית נולד בבארי ב- 1985 וזיו ב- 1988.
מרסל הפכה להכי קיבוצניקית שיש. התייצבה לכל התורנויות והייתה פעילה בוועדות רבות בבארי מתוך רצון לתת, לתרום, ולעשות למען הקהילה שלה. את תפקיד מזכירת הקיבוץ, שהוצע לה כמה פעמים דחתה, כי העדיפה ללמוד ולהתפתח בתחום המקצועי שלה.
את הפרק השני בחייה מרסל בנתה עם דרור – "דרורי" בן רוחמה, שהכירה דרך שידוך שעשתה איילת גודארד. מרסל ודרורי נפגשו וידעו מיד שזה לנצח. הייתה להם זוגיות נפלאה וקשר עמוק. שניהם סקרנים ולמדנים, אהבו לטייל יחד, העמיקו ודבקו בשיטת התזונה של הרמב"ם והרגישו בריאים וחיוניים פיזית ונפשית. בשבת השבעה באוקטובר ננעלו שניהם בממ"ד. מרסל התכתבה עם ילדיה, עם בני משפחתה ועם חבריה הרבים. דאגה לזיו, שהיה בממ"ד שלו עם שחר, דווחה על היריות, הצעקות, הפחד ועל המחבלים שבביתה. היא חשה שננטשו וכעסה על ההפקרה. ב- 10:30 ניתק הקשר איתה. דרורי האהוב, אדם משמעותי ויקר כל כך לכל המשפחה, עדיין מנותק קשר.
מרסל הייתה "העולם" עבור ילדיה. אישה קטנה פיזית, אבל בעלת אישיות ענקית. יפה, מטופחת ולבושה ייצוגי, ותמיד נראתה צעירה, עד שכל מי שראה את עמית ואותה ביחד לא האמין שזאת אמא שלו. היא היתה אישה עם חדוות חיים, אנרגטית ואופטימית. לא היה אתגר שהגיע לפתחה שלא יכלה לו. ילדיה מעידים שתמיד ידעה להדריך אותם בדרכי החיים, לימדה אותם לראות את העיקר ולכוון למשהו שהוא באמת טוב עבורם. "היא נתנה לנו את הביטחון שאנחנו מסוגלים לעשות הכל. אמא הייתה בשבילנו עוגן, קול חכם שתמיד היה שם בשבילנו, עמוד התווך של המשפחה". כך העידו מור, עמית וזיו. "אמא הרעיפה עלינו אהבה ואנחנו זכינו באמא נהדרת ומאוד אהובה ואמרנו לה את זה המון בחייה". "הוואטסאפ שלי מלא לבבות ששלחתי לה", אומר זיו.
מרסל הייתה סבתא אוהבת ומסורה לשני נכדיה ולשתי נכדותיה: בן, לי, ניב ואן. כמה נורא ועצוב שלא תזכה לראותם גדלים.
מרסל איננה, אבל רוחה נשארה כאן. הרוח המפעמת לדבוק ברצון לחיות ולהתפתח, לצאת מהתופת ולהתאמץ לחיות חיים טובים ומאושרים וכך למלא את החור שבלב. ואז... מרסל תרקוד ותחייך בגן העדן.
יהי זכרה ברוך.
מגיל צעיר מרסל הייתה ילדה של בית, ילדה סקרנית, למדנית, תלמידה מצטיינת. המורים שלה בבית הספר הממלכתי-דתי שבו למדה, תמיד נתנו לה משימות נוספות כדי שלא יהיה לה משעמם. כילדה הייתה אוספת את הילדים הצעירים בשכונה ומלמדת אותם. היא הייתה מורה בנשמה, מורה לפני הכל. מרסל הייתה גם אחות מדהימה ודודה לתפארת: בנעוריה היתה בייביסיטר מבוקשת לאחייניה הקטנים, והייתה מתרוצצת על פי הזמנה בין הבתים של אחיה ואחיותיה. היא אהבה מאוד את המשפחה והם אותה.
בהיותה תלמידת תיכון, מרסל התאהבה במקצוע הכימיה. כבר אז ידעה, שהיא תמשיך ותלמד כימיה גם באוניברסיטה. היא התקבלה ללימודים עם מלגת הצטיינות, והשלימה תואר ראשון ושני באוניברסיטת בן-גוריון. מרסל החרוצה החליטה כבר בתחילת דרכה באקדמיה שהיא תהיה "משהו". ילדיה מספרים כמה חשוב היה לה להשקיע ולהגיע להישגים משמעותיים, כשכימיה וחינוך עומדים בראש מעייניה.
את התואר השלישי מרסל השלימה במחלקה להוראת המדעים במכון וייצמן למדע. בעבודת הדוקטורט ובמחקרי ההמשך שלה היא שאפה להנגיש לתלמידי חטיבת הביניים והתיכון בארץ את הידע המדעי, להעלות את קרנם של המקצועות המדעיים ולהפוך את המדעים בכלל ואת הכימיה בפרט למקצוע אטרקטיבי, שתלמידים ירצו לבחור בו וללמוד אותו. ואכן בשנות עבודתה הרבות כמורה, מרסל הייתה אהובה, מוערכת, ונערצת. מי שהיה תלמיד שלה – אהב אותה ולמד לאהוב כימיה. בשנים האחרונות מרסל עבדה במכון דוידסון שבמכון וייצמן והכשירה את מורי העתיד בתחום המדעים.
מור, בתה הבכורה אומרת, שבעצם מרסל הייתה "פרפורמרית". היא הייתה מרובת כישרונות ואהבה את הבמה: לרקוד ריקודי עם, לקרוא בטקסים, לעמוד מול כיתה וללמד, ולהרצות בכנסים בינלאומיים. מעולם לא עשתה דברים כלאחר יד, תמיד התכוננה לכל משימה ברצינות רבה. ויש רבים בבארי, שבוודאי זוכרים את מרסל על הבמה שרה, רוקדת ומשחקת בתפקיד הראשי במחזה "גבירתי הנאווה", שהופק בחג ה- 40 של בארי.
מרסל, שגדלה בבית דתי מאוד הייתה תמיד שונה ועצמאית בדעותיה. היא למשל העדיפה מכנסיים על חצאיות. אבא שלה מעולם לא כפה את דעתו על ילדיו, וכך נהגה גם היא. מרסל שהייתה בדרכה מסורתית, הותירה בידי ילדיה את הבחירה לחיות ולעשות מה שטוב בעיניהם.
מרסל נישאה לנוריאל והם חיו במושב צוחר. ב1981 נולדה בתה הבכורה מור. שנתיים אחר כך מנצ'ר – אז מנהל בית הספר – חיפש מורה לכימיה. הוא הגיע עם טרנזיט לצוחר, הסיע את המשפחה הצעירה לראות את בארי, והבטיח למרסל שאין לה מה לדאוג, היא לא תצטרך להיפרד ממור עוד מעט עוברים ללינה משפחתית! וכך הגיעה המשפחה לבארי ומיד התאהבו בחיי הקיבוץ בכלל ובבארי בפרט. המשפחה גדלה. עמית נולד בבארי ב- 1985 וזיו ב- 1988.
מרסל הפכה להכי קיבוצניקית שיש. התייצבה לכל התורנויות והייתה פעילה בוועדות רבות בבארי מתוך רצון לתת, לתרום, ולעשות למען הקהילה שלה. את תפקיד מזכירת הקיבוץ, שהוצע לה כמה פעמים דחתה, כי העדיפה ללמוד ולהתפתח בתחום המקצועי שלה.
את הפרק השני בחייה מרסל בנתה עם דרור – "דרורי" בן רוחמה, שהכירה דרך שידוך שעשתה איילת גודארד. מרסל ודרורי נפגשו וידעו מיד שזה לנצח. הייתה להם זוגיות נפלאה וקשר עמוק. שניהם סקרנים ולמדנים, אהבו לטייל יחד, העמיקו ודבקו בשיטת התזונה של הרמב"ם והרגישו בריאים וחיוניים פיזית ונפשית. בשבת השבעה באוקטובר ננעלו שניהם בממ"ד. מרסל התכתבה עם ילדיה, עם בני משפחתה ועם חבריה הרבים. דאגה לזיו, שהיה בממ"ד שלו עם שחר, דווחה על היריות, הצעקות, הפחד ועל המחבלים שבביתה. היא חשה שננטשו וכעסה על ההפקרה. ב- 10:30 ניתק הקשר איתה. דרורי האהוב, אדם משמעותי ויקר כל כך לכל המשפחה, עדיין מנותק קשר.
מרסל הייתה "העולם" עבור ילדיה. אישה קטנה פיזית, אבל בעלת אישיות ענקית. יפה, מטופחת ולבושה ייצוגי, ותמיד נראתה צעירה, עד שכל מי שראה את עמית ואותה ביחד לא האמין שזאת אמא שלו. היא היתה אישה עם חדוות חיים, אנרגטית ואופטימית. לא היה אתגר שהגיע לפתחה שלא יכלה לו. ילדיה מעידים שתמיד ידעה להדריך אותם בדרכי החיים, לימדה אותם לראות את העיקר ולכוון למשהו שהוא באמת טוב עבורם. "היא נתנה לנו את הביטחון שאנחנו מסוגלים לעשות הכל. אמא הייתה בשבילנו עוגן, קול חכם שתמיד היה שם בשבילנו, עמוד התווך של המשפחה". כך העידו מור, עמית וזיו. "אמא הרעיפה עלינו אהבה ואנחנו זכינו באמא נהדרת ומאוד אהובה ואמרנו לה את זה המון בחייה". "הוואטסאפ שלי מלא לבבות ששלחתי לה", אומר זיו.
מרסל הייתה סבתא אוהבת ומסורה לשני נכדיה ולשתי נכדותיה: בן, לי, ניב ואן. כמה נורא ועצוב שלא תזכה לראותם גדלים.
מרסל איננה, אבל רוחה נשארה כאן. הרוח המפעמת לדבוק ברצון לחיות ולהתפתח, לצאת מהתופת ולהתאמץ לחיות חיים טובים ומאושרים וכך למלא את החור שבלב. ואז... מרסל תרקוד ותחייך בגן העדן.
יהי זכרה ברוך.
