נרקיס הנד
-
02.02.1969 - 7.10.2023
נרקיס, נרקיסי, קיסי שלנו, נולדה בבארי וגדלה בלינה משותפת. ילדה חמישית, בת זקונים לאמא שמחה׳לה שנולדה בישראל ולאבא אפרים-אפי ז"ל שעלה ארצה בינקותו מעיראק.
אִמָּהּ של נרקיס, שמחה׳לה, ברחה מתל אביב בגיל 16 להכשרה בקיבוץ בארי, התאהבה במקום וסירבה לשוב הביתה. אביה אפי הגיע לבארי אחרי השירות הצבאי בעקבות דודתו, רחל בכור-צייג, שלקחה חלק בגרעין העיראקי של מקימי בארי. שמחה׳לה ואפי הכירו בקיבוץ והתחתנו.
שמחה׳לה טיפלה בילדים צעירים ועבדה בחדר האוכל כמבשלת. אפי היה נהג משאית עוד בימי שירותו הצבאי. מאוחר יותר גם ליווה טיולים לסיני כנהג. נרקיס, בת מחזור 69׳, הייתה בקבוצת "הדר" שמנתה 15 ילדים וילדות. כבר בילדות ידעה להתעקש ולעמוד על דעתה, והייתה מוכנה להתמיד ולהתאמץ כדי להשיג את מה שרצתה.
בגיל עשר הצטרפה לחוג מחול והחלה לרקוד בלט קלאסי ומודרני. מאז הפך המחול לעניין מרכזי ומשמעותי בחייה. הוא ליווה אותה כל ילדותה ונעוריה, וגם שנים ארוכות אחר כך. המחול איפשר לילדה המופנמת שהיא הייתה לבטא את עצמה, נסך בה ביטחון והפך את היציבה שלה לאצילית. נרקיס נראתה ממש כמו פרח - גבוהה וזקופה.
טוב הלב שלה ניכר על פניה. היא ידעה להקשיב ולעזור, ובני הכיתה שלה אהבו אותה מאוד. כנערה בחרה לעבוד בגנים ובבתי הילדים, וכמו כל בני הנוער בקיבוץ, גויסה לעזור בפרדסים ובמפעל. הייתה לה משמעת עצמית, היא הייתה תלמידה חרוצה ושקדנית, וסיימה בהצלחה את לימודי התיכון. אחר כך התגייסה לצבא ושירתה בבסיס חצרים כחזאית במגדל הפיקוח. היא נהנתה מאוד מהתפקיד, אהבה את החברים, וכולם אהבו אותה. אי אפשר היה שלא לאהוב אותה.
גם בצבא המשיכה לרקוד, וכשהשתחררה נסעה לטייל בעולם. עם חזרתה ארצה, ניגשה לבחינות הקבלה ללימודי מחול באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים והתקבלה, אבל הלימודים איכזבו אותה והיא החליטה לפרוש.
נרקיס חזרה לקיבוץ, הכירה את תומאס (תום), מתנדב מאירלנד, וב-1993 הם התחתנו כשהיא בת 24. כעבור שנה כבר ילדה את עדן, הנכד הראשון במשפחה. כך קרה שדווקא נרקיס, הצעירה מבין חמשת הילדים לבית צורף, הייתה הראשונה שהתחתנה והפכה לאם.
שנתיים וחצי אחרי עדן, ב-1997, נולדה לנרקיס ולתום הבת נטלי. כשלוש שנים מאוחר יותר התגרשו בני הזוג, אך תום המשיך להתגורר בקיבוץ. הרבה בזכות נדיבותה ואישיותה המיוחדת של נרקיס, נשארו השניים בקשר קרוב ותיפקדו יחד כצוות בעבור הילדים. הבחירה הזו הייתה מודעת: נרקיס דאגה תמיד שיהיה לתום מקום כאבא בחיי הילדים, והיא הצליחה בכך.
מאוחר יותר הכיר תום את ליאת ז"ל, והשניים החליטו להביא לעולם ילדה ולחיות על הקו חיפה-בארי. כך נולדה אמילי. אך ליאת חלתה בסרטן, וכאשר מלאו לאמילי שנתיים אִמָּהּ נפטרה, ואמילי עברה להתגורר בבארי עם תום.
נרקיס קיבלה את אמילי בזרועות פתוחות, כאחת מילדיה. היא הכניסה אותה תחת כנפיה כחלק בלתי נפרד ממשפחתה, אחות לילדיה ובת דודה אהובה. חגים, נסיעות משפחתיות, טיולים - אמילי הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מהמשפחה. אהבתה לאמילי הייתה דוגמה לאהבה טהורה ולאהבה ללא תנאי.
נרקיס הייתה אימא דאגנית והילדים היו קשורים אליה מאוד. הטיפול בנטלי ובעדן מילא את חייה שמחה ומשמעות. כשבגרו והיו עצמאים יותר, היא התקרבה לאִמָּהּ והן הפכו לצמד חמד, תמיד יחד בכל מקום. כאשר דודתו של אביה, מדור המייסדים של בארי, הגיעה לעשור התשיעי בחייה, נרקיס לקחה אותה תחת חסותה ודאגה לה ללא לאות.
נרקיס איחדה סביבה את המשפחה והייתה הכתובת בעבור כולם. בזכותה התחזק הקשר בין הדודים, שהיו עכשיו מפוזרים בכל הארץ. לצד העשייה המשפחתית לא שכחה את עצמה, וחזרה לרקוד אצל המורה שלימדה אותה בנעוריה, בשביל הגוף ובשביל הנשמה, שנותרה נשמה של רקדנית. היא מעולם לא קפאה על שמריה: בשנים האחרונות התחילה להתאמן בפילאטיס וגם מצאה לעצמה תחביב חדש שמילא אותה התלהבות ועשייה - נרקיס נרשמה ללימודי תפירה בבאר שבע, וכשסיימה את הקורס קנתה מכונה תפירה והחלה לתפור טוניקות ושמלות מקסימות.
נרקיס עבדה בחברת הביטוח של הקיבוץ, אהבה את העבודה והרגישה שהיא עושה דבר משמעותי. היא הייתה הלב של המשרד, עובדת שהפיצה סביבה אהבה וחסד. האווירה במשרד לצדה הייתה נהדרת. הסבלנות ויכולת ההקשבה וההכלה שלה הפכו אותה לעובדת מצוינת בתחום. ללקוחות היה נעים לפנות אליה בעת הצורך, והיא תמיד ענתה בנעימות. בכל עת, כשאנשים התקשרו, מעולם לא התחמקה ותמיד ענתה. כל מבוטח רצה שהיא תטפל בו, מכיוון שהרגיש שהוא בידיים טובות ומסורות.
נרקיס, תחסרי לנו כל כך. אנו, חברי קיבוץ בארי ששרדנו את התופת, נזכור אותך תמיד נפלאה כפי שהיית, נשתדל ללכת בדרכך ולהנציח את הערכים שבהם דבקת כל חייך ועד מותך.
נוחי בשלום על משכבך, יהי זכרך ברוך ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.
אִמָּהּ של נרקיס, שמחה׳לה, ברחה מתל אביב בגיל 16 להכשרה בקיבוץ בארי, התאהבה במקום וסירבה לשוב הביתה. אביה אפי הגיע לבארי אחרי השירות הצבאי בעקבות דודתו, רחל בכור-צייג, שלקחה חלק בגרעין העיראקי של מקימי בארי. שמחה׳לה ואפי הכירו בקיבוץ והתחתנו.
שמחה׳לה טיפלה בילדים צעירים ועבדה בחדר האוכל כמבשלת. אפי היה נהג משאית עוד בימי שירותו הצבאי. מאוחר יותר גם ליווה טיולים לסיני כנהג. נרקיס, בת מחזור 69׳, הייתה בקבוצת "הדר" שמנתה 15 ילדים וילדות. כבר בילדות ידעה להתעקש ולעמוד על דעתה, והייתה מוכנה להתמיד ולהתאמץ כדי להשיג את מה שרצתה.
בגיל עשר הצטרפה לחוג מחול והחלה לרקוד בלט קלאסי ומודרני. מאז הפך המחול לעניין מרכזי ומשמעותי בחייה. הוא ליווה אותה כל ילדותה ונעוריה, וגם שנים ארוכות אחר כך. המחול איפשר לילדה המופנמת שהיא הייתה לבטא את עצמה, נסך בה ביטחון והפך את היציבה שלה לאצילית. נרקיס נראתה ממש כמו פרח - גבוהה וזקופה.
טוב הלב שלה ניכר על פניה. היא ידעה להקשיב ולעזור, ובני הכיתה שלה אהבו אותה מאוד. כנערה בחרה לעבוד בגנים ובבתי הילדים, וכמו כל בני הנוער בקיבוץ, גויסה לעזור בפרדסים ובמפעל. הייתה לה משמעת עצמית, היא הייתה תלמידה חרוצה ושקדנית, וסיימה בהצלחה את לימודי התיכון. אחר כך התגייסה לצבא ושירתה בבסיס חצרים כחזאית במגדל הפיקוח. היא נהנתה מאוד מהתפקיד, אהבה את החברים, וכולם אהבו אותה. אי אפשר היה שלא לאהוב אותה.
גם בצבא המשיכה לרקוד, וכשהשתחררה נסעה לטייל בעולם. עם חזרתה ארצה, ניגשה לבחינות הקבלה ללימודי מחול באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים והתקבלה, אבל הלימודים איכזבו אותה והיא החליטה לפרוש.
נרקיס חזרה לקיבוץ, הכירה את תומאס (תום), מתנדב מאירלנד, וב-1993 הם התחתנו כשהיא בת 24. כעבור שנה כבר ילדה את עדן, הנכד הראשון במשפחה. כך קרה שדווקא נרקיס, הצעירה מבין חמשת הילדים לבית צורף, הייתה הראשונה שהתחתנה והפכה לאם.
שנתיים וחצי אחרי עדן, ב-1997, נולדה לנרקיס ולתום הבת נטלי. כשלוש שנים מאוחר יותר התגרשו בני הזוג, אך תום המשיך להתגורר בקיבוץ. הרבה בזכות נדיבותה ואישיותה המיוחדת של נרקיס, נשארו השניים בקשר קרוב ותיפקדו יחד כצוות בעבור הילדים. הבחירה הזו הייתה מודעת: נרקיס דאגה תמיד שיהיה לתום מקום כאבא בחיי הילדים, והיא הצליחה בכך.
מאוחר יותר הכיר תום את ליאת ז"ל, והשניים החליטו להביא לעולם ילדה ולחיות על הקו חיפה-בארי. כך נולדה אמילי. אך ליאת חלתה בסרטן, וכאשר מלאו לאמילי שנתיים אִמָּהּ נפטרה, ואמילי עברה להתגורר בבארי עם תום.
נרקיס קיבלה את אמילי בזרועות פתוחות, כאחת מילדיה. היא הכניסה אותה תחת כנפיה כחלק בלתי נפרד ממשפחתה, אחות לילדיה ובת דודה אהובה. חגים, נסיעות משפחתיות, טיולים - אמילי הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מהמשפחה. אהבתה לאמילי הייתה דוגמה לאהבה טהורה ולאהבה ללא תנאי.
נרקיס הייתה אימא דאגנית והילדים היו קשורים אליה מאוד. הטיפול בנטלי ובעדן מילא את חייה שמחה ומשמעות. כשבגרו והיו עצמאים יותר, היא התקרבה לאִמָּהּ והן הפכו לצמד חמד, תמיד יחד בכל מקום. כאשר דודתו של אביה, מדור המייסדים של בארי, הגיעה לעשור התשיעי בחייה, נרקיס לקחה אותה תחת חסותה ודאגה לה ללא לאות.
נרקיס איחדה סביבה את המשפחה והייתה הכתובת בעבור כולם. בזכותה התחזק הקשר בין הדודים, שהיו עכשיו מפוזרים בכל הארץ. לצד העשייה המשפחתית לא שכחה את עצמה, וחזרה לרקוד אצל המורה שלימדה אותה בנעוריה, בשביל הגוף ובשביל הנשמה, שנותרה נשמה של רקדנית. היא מעולם לא קפאה על שמריה: בשנים האחרונות התחילה להתאמן בפילאטיס וגם מצאה לעצמה תחביב חדש שמילא אותה התלהבות ועשייה - נרקיס נרשמה ללימודי תפירה בבאר שבע, וכשסיימה את הקורס קנתה מכונה תפירה והחלה לתפור טוניקות ושמלות מקסימות.
נרקיס עבדה בחברת הביטוח של הקיבוץ, אהבה את העבודה והרגישה שהיא עושה דבר משמעותי. היא הייתה הלב של המשרד, עובדת שהפיצה סביבה אהבה וחסד. האווירה במשרד לצדה הייתה נהדרת. הסבלנות ויכולת ההקשבה וההכלה שלה הפכו אותה לעובדת מצוינת בתחום. ללקוחות היה נעים לפנות אליה בעת הצורך, והיא תמיד ענתה בנעימות. בכל עת, כשאנשים התקשרו, מעולם לא התחמקה ותמיד ענתה. כל מבוטח רצה שהיא תטפל בו, מכיוון שהרגיש שהוא בידיים טובות ומסורות.
נרקיס, תחסרי לנו כל כך. אנו, חברי קיבוץ בארי ששרדנו את התופת, נזכור אותך תמיד נפלאה כפי שהיית, נשתדל ללכת בדרכך ולהנציח את הערכים שבהם דבקת כל חייך ועד מותך.
נוחי בשלום על משכבך, יהי זכרך ברוך ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.
