יונה פריקר
-
04.08.1954 - 7.10.2023
יונה נולדה ב-4 באוגוסט 1954 בתל אביב, להוריה ירחמיאל ורחל טננבאום, אחות בכורה לאביבה ואיציק. ירחמיאל היה ניצול שואה מפולין, ורחל עלתה מרומניה. רחל הייתה עקרת בית, ירחמיאל התפרנס משרברבות והיה מוסיקאי מוכשר שניגן במספר כלי נגינה, ולעיתים קרובות היה מצרף את יונה להופעותיו. המשפחה הרבתה לבלות בחוף הים, קרוב לשכונת מגוריהם ביפו. יונה ספגה בבית אהבת הארץ. הסבתא שגרה איתם הייתה דתיה, ובבית הקפידו על מסורת והדלקת נרות שבת. יונה הצטרפה לסבתא אל בית הכנסת, דיברה איתה ביידיש, והלכה איתה לתיאטרון היידי.
כשהיתה בת שלוש המשפחה עברה לחולון ושנות הילדות עברו שם על יונה בנעימים. ילדי השכונה התאספו מדי יום למשחקי חברה והרפתקאות, אהבו לחפור בונקרים ולהקים אוהלים, לארגן הצגות להורים ולחזור הביתה בשעות הערב המאוחרות. יונה גם הייתה פעילה בצופים, אהבה ספרים והיתה שוקעת בקריאה עד עלות השחר.
כשהייתה יונה בת 12 וחצי פקדו את המשפחה אירועים קשים. האחות אביבה בת ה-8 נהרגה בתאונה יחד עם חברתה הטובה. ההורים לא התאוששו, והמשפחה התפרקה. הסבתא, שהייתה ליונה כאמא שנייה, נפטרה כשנה אחר כך מסרטן. בגיל 14, הלכה יונה ללמוד בפנימיית "עיינות". כעבור שנתיים חזרה לבית אביה, למדה במסגרת אקסטרנית והשתתפה בחוגי דרמה ותיאטרון של הנוער העובד והלומד.
ב-1972 יונה התגייסה לצה"ל כחיילת בודדה. היא שירתה במסגרת של"ח בקיבוץ בארי, והכירה את מי שהיה לבעלה הראשון. יחד נסעו לשוויץ, נישאו, ויונה עבדה בבנק שוויצרי גדול. כעבור ארבע שנים שבו ארצה והצטרפו לקיבוץ בארי. ב-1979 נולדה אביב, שנקראה על שם אביבה, אחותה של יונה. כעבור שנתיים התגרשו.
זמן קצר אחר כך יונה ואבלום הפכו לזוג. ב-1992 נולדה להם סיגל, ושנה אחר כך סתיו. אבלום כבר היה אב לשני, גל וניב. יונה דאגה גם לילדיו של אבלום, והוא היה לאביב כאבא. הקשר הטוב בין בני המשפחה נשמר גם כשיונה ואבלום נפרדו.
ב-23 השנים האחרונות חיה יונה בזוגיות מיוחדת עם מרדכי נווה. הם היו כזוג יונים. מרדכי קיבל בחום את אביב, סיגל וסתיו. יונה אהבה את ילדיו ודאגה ליצור אירועים משפחתיים ולהכין ארוחות חגיגיות.
יונה עבדה בהנהלת החשבונות ובמחלקת הגרפיקה בדפוס. לימים מצאה את מקומה האמיתי במתפרה, ושם עבדה שנים רבות, גם אחרי הפנסיה. תמיד אהבה לתפור. היתה לה מכונת תפירה בבית וכשסיגל וסתיו היו קטנות הייתה תופרת להן שמלות ויוצרת שמלה תואמת גם לה עצמה. בבוא הזמן, המשיכה ותפרה שמלות גם לשבע נכדותיה: לייה, אורי, זהר ולין – בנותיה של אביב, וטוהר, אלינור וספיר – בנותיה של סיגל. השמלות שהיא עצמה לבשה היו פרי עיצובה ויצירתה. היא נהגה ללבוש בגדים צבעוניים ופרחוניים, ושמלות משוחררות וססגוניות, נעליים ומגפיים מיוחדים, בסגנון חריג בנוף הקיבוצי: מטופחת מאוד, מאופרת, "פן" בשיער והתאמה בין השמלה לנעליים ולתכשיטים.
יונה היתה אמנית יוצרת. היא היתה מציירת בשמן על קנבס ציורים מרשימים מאוד. הציורים האלה קישטו את הקירות בביתו של אבלום. היא עסקה גם בצורפות ובחריזת חרוזים. היא אהבה וידעה גם לבשל ולאפות. עוגת ה"קרם שניט" שלה היתה הטובה בעולם.
יונה הייתה עדינה באורח דיבורה, ובמגעה. ככל הניתן נמנעה ממריבות ומעימותים, תמיד כיוונה לטוב, כשעל פניה חיוך מאיר פנים.
יונה היתה בחורה משפחתית מאוד: אחות אוהבת, נדיבה ודואגת לאחיה הצעיר איציק. בת נאמנה לאימה כשהם גרו ביפו, לעת זקנה הביאה אותה להתגורר לידה בנאות בארי. היא היתה אמא וסבתא מסורה וקשובה, תומכת ומוודאת שדבר לא יחסר. המשפחתיות הייתה חשובה בעיניה יותר מהישגים לימודיים כלשהם. לבנותיה אמרה: "לא חשוב לאן תגיעי – העיקר שתהיי אדם טוב". היא ליוותה את בנותיה תמיד, התגאתה בכולן ותמכה בכל מעשיהן ובדרכן. נכדותיה שאינן חיות בבארי אהבו לבוא לבילוי עם סבתא בקיבוץ, בבריכה, בפינת החי, בחדר האוכל, לנסוע איתה בקלנועית. הנכדות שחיות בבארי בילו איתה בכל הזדמנות, היא טיפלה בהן באהבה וטיפחה אותן תמיד.
יונה אהבה את הבית שלה, את המשפחה ואת הקיבוץ. אחרי הארוחות בחדר האוכל היא ומרדכי אהבו לשבת בסככת העישון בחוץ, עם הקפה והקצף שיונה הכינה בקפידה, שם ישבו ופטפטו עם חברים.
ביום רביעי, שלושה ימים לפני האסון, נפגשה כל המשפחה הרחבה, המורכבת, על המרפסת של יונה: מרדכי, אבלום, אביב עם אסף והבנות, סיגל עם אנדרי והבנות, סתיו עם רואי, החבר החדש שיונה עוד הספיקה להכיר ואף לכתוב לסתיו שזכתה. כולם נהנו מהשלווה הקיבוצית, מהכיף שביחד המשפחתי.
בשבת ה-7 באוקטובר פרצו מחבלים לביתה של יונה. היא החזיקה את דלת הממ"ד כדי שלא יוכלו להיכנס, ומשלא יכלה עוד הזעיקה את מרדכי לעזרתה. מרדכי נרצח בדרכו אליה. גם אבלום נרצח באותה שבת.
במשך חודש שלם נחשבה יונה כנעדרת.
בת 69 במותה.
יהי זכרה ברוך.
כשהיתה בת שלוש המשפחה עברה לחולון ושנות הילדות עברו שם על יונה בנעימים. ילדי השכונה התאספו מדי יום למשחקי חברה והרפתקאות, אהבו לחפור בונקרים ולהקים אוהלים, לארגן הצגות להורים ולחזור הביתה בשעות הערב המאוחרות. יונה גם הייתה פעילה בצופים, אהבה ספרים והיתה שוקעת בקריאה עד עלות השחר.
כשהייתה יונה בת 12 וחצי פקדו את המשפחה אירועים קשים. האחות אביבה בת ה-8 נהרגה בתאונה יחד עם חברתה הטובה. ההורים לא התאוששו, והמשפחה התפרקה. הסבתא, שהייתה ליונה כאמא שנייה, נפטרה כשנה אחר כך מסרטן. בגיל 14, הלכה יונה ללמוד בפנימיית "עיינות". כעבור שנתיים חזרה לבית אביה, למדה במסגרת אקסטרנית והשתתפה בחוגי דרמה ותיאטרון של הנוער העובד והלומד.
ב-1972 יונה התגייסה לצה"ל כחיילת בודדה. היא שירתה במסגרת של"ח בקיבוץ בארי, והכירה את מי שהיה לבעלה הראשון. יחד נסעו לשוויץ, נישאו, ויונה עבדה בבנק שוויצרי גדול. כעבור ארבע שנים שבו ארצה והצטרפו לקיבוץ בארי. ב-1979 נולדה אביב, שנקראה על שם אביבה, אחותה של יונה. כעבור שנתיים התגרשו.
זמן קצר אחר כך יונה ואבלום הפכו לזוג. ב-1992 נולדה להם סיגל, ושנה אחר כך סתיו. אבלום כבר היה אב לשני, גל וניב. יונה דאגה גם לילדיו של אבלום, והוא היה לאביב כאבא. הקשר הטוב בין בני המשפחה נשמר גם כשיונה ואבלום נפרדו.
ב-23 השנים האחרונות חיה יונה בזוגיות מיוחדת עם מרדכי נווה. הם היו כזוג יונים. מרדכי קיבל בחום את אביב, סיגל וסתיו. יונה אהבה את ילדיו ודאגה ליצור אירועים משפחתיים ולהכין ארוחות חגיגיות.
יונה עבדה בהנהלת החשבונות ובמחלקת הגרפיקה בדפוס. לימים מצאה את מקומה האמיתי במתפרה, ושם עבדה שנים רבות, גם אחרי הפנסיה. תמיד אהבה לתפור. היתה לה מכונת תפירה בבית וכשסיגל וסתיו היו קטנות הייתה תופרת להן שמלות ויוצרת שמלה תואמת גם לה עצמה. בבוא הזמן, המשיכה ותפרה שמלות גם לשבע נכדותיה: לייה, אורי, זהר ולין – בנותיה של אביב, וטוהר, אלינור וספיר – בנותיה של סיגל. השמלות שהיא עצמה לבשה היו פרי עיצובה ויצירתה. היא נהגה ללבוש בגדים צבעוניים ופרחוניים, ושמלות משוחררות וססגוניות, נעליים ומגפיים מיוחדים, בסגנון חריג בנוף הקיבוצי: מטופחת מאוד, מאופרת, "פן" בשיער והתאמה בין השמלה לנעליים ולתכשיטים.
יונה היתה אמנית יוצרת. היא היתה מציירת בשמן על קנבס ציורים מרשימים מאוד. הציורים האלה קישטו את הקירות בביתו של אבלום. היא עסקה גם בצורפות ובחריזת חרוזים. היא אהבה וידעה גם לבשל ולאפות. עוגת ה"קרם שניט" שלה היתה הטובה בעולם.
יונה הייתה עדינה באורח דיבורה, ובמגעה. ככל הניתן נמנעה ממריבות ומעימותים, תמיד כיוונה לטוב, כשעל פניה חיוך מאיר פנים.
יונה היתה בחורה משפחתית מאוד: אחות אוהבת, נדיבה ודואגת לאחיה הצעיר איציק. בת נאמנה לאימה כשהם גרו ביפו, לעת זקנה הביאה אותה להתגורר לידה בנאות בארי. היא היתה אמא וסבתא מסורה וקשובה, תומכת ומוודאת שדבר לא יחסר. המשפחתיות הייתה חשובה בעיניה יותר מהישגים לימודיים כלשהם. לבנותיה אמרה: "לא חשוב לאן תגיעי – העיקר שתהיי אדם טוב". היא ליוותה את בנותיה תמיד, התגאתה בכולן ותמכה בכל מעשיהן ובדרכן. נכדותיה שאינן חיות בבארי אהבו לבוא לבילוי עם סבתא בקיבוץ, בבריכה, בפינת החי, בחדר האוכל, לנסוע איתה בקלנועית. הנכדות שחיות בבארי בילו איתה בכל הזדמנות, היא טיפלה בהן באהבה וטיפחה אותן תמיד.
יונה אהבה את הבית שלה, את המשפחה ואת הקיבוץ. אחרי הארוחות בחדר האוכל היא ומרדכי אהבו לשבת בסככת העישון בחוץ, עם הקפה והקצף שיונה הכינה בקפידה, שם ישבו ופטפטו עם חברים.
ביום רביעי, שלושה ימים לפני האסון, נפגשה כל המשפחה הרחבה, המורכבת, על המרפסת של יונה: מרדכי, אבלום, אביב עם אסף והבנות, סיגל עם אנדרי והבנות, סתיו עם רואי, החבר החדש שיונה עוד הספיקה להכיר ואף לכתוב לסתיו שזכתה. כולם נהנו מהשלווה הקיבוצית, מהכיף שביחד המשפחתי.
בשבת ה-7 באוקטובר פרצו מחבלים לביתה של יונה. היא החזיקה את דלת הממ"ד כדי שלא יוכלו להיכנס, ומשלא יכלה עוד הזעיקה את מרדכי לעזרתה. מרדכי נרצח בדרכו אליה. גם אבלום נרצח באותה שבת.
במשך חודש שלם נחשבה יונה כנעדרת.
בת 69 במותה.
יהי זכרה ברוך.
