מרדכי נווה
-
24.06.1947 - 7.10.2023
מרדכי נולד ברומניה בעיר יאש, ילד שני לראובן ופנינה סימון, ניצולי שואה ששרדו את התופת. אח קטן לדבורה, שנהגה לכנותו "אחי הגדול" בשל ממדי גופו ועוצמתו הפנימית.
כבן למשפחת כהנים, מרדכי זכר היטב את בית הכנסת של ילדותו, וכל חייו בישראל התגעגע אל הגשם והשלג של רומניה. הוא נהג לספר לילדיו ולנכדיו על העוני שבו גדל, איך נאלץ ללכת כילד לא פחות מקילומטר עם דלי על הכתפיים כדי לשאוב מים מן הבאר, או על ההתרגשות שאחזה בו באותו יום בילדותו שבו אביו לקח אותו אל השוק וקנה לו תפוז. באותה התרגשות מרדכי ארגן בערוב ימיו טיול שורשים לעיר הולדתו, יחד עם כל המשפחה שהקים והיה גאה בה כל כך.
ב-1959 עלתה משפחת סימון לישראל והתיישבה בבאר שבע, שם נולד הבן יהודה. האב ראובן עבד בסולל בונה והאם פנינה עבדה כתופרת. כבר בגיל 13 עבר מרדכי לקיבוץ בארי והצטרף לכיתת "ברוש" של עליית הנוער. הוא נהג לספר שחגג בר-מצווה פעמיים: פעם אחת בעלייה לתורה מסורתית עם משפחתו, ובפעם השנייה בטקס קיבוצי עם החברים שלימים הפכו למשפחתו.
ב-1967 התגייס מרדכי לחיל הים. הוא היה צוללן במחזור י"ג ושירת כמכונאי עד 1970. את שם משפחתו הוא החליט לעברת ל"נווה", על שם מפקד נערץ מחיל הים. הוא התגאה בשירותו ובחבריו הצוללנים, שהמשיכו ללוות אותו כל חייו. הם היחידים שהורשו לקרוא לו "מוטי". במהלך שירותו אמור היה להשתתף בהפלגה האחרונה של הצוללת דקר, אך הפסיד בהגרלה וכך ניצלו חייו. רבים מחבריו נספו ומרדכי השתתף במאמצי החיפוש.
את מאירה אשתו, הכיר מרדכי עוד כנער בקיבוץ. הוא היה עולה חדש, היא בת קיבוץ צעירה ממנו בשנה. בהתחלה לא נרשמה חיבה יתרה בין השניים. מרדכי היה ברדקיסט גדול, מה שעיצבן מאוד את מאירה המסודרת. רק אחרי שהשתחררו מהצבא ושבו לקיבוץ, פינו הריבים הנושנים את מקומם לאהבה גדולה.
מרדכי ומאירה התחתנו בערב ל"ג בעומר 1970. כעבור שנה נולד בנם הבכור, אשֶרי. אחריו נולדו גיתית, אלעד ובן הזקונים דותן.
עם שחרורו מהצבא חזר מרדכי לבארי, עם חזון לבנות את הקיבוץ. הוא למד הנדסאות בניין ברופין, אך כשהקיבוץ לחץ עליו לחזור הביתה כדי לנהל את ענף הבניין, נאלץ לעזוב את הלימודים רגע לפני הסיום. בהיותו איש עשייה וחזון, הוא ריכז את הענף במשך 15 שנה. בתקופתו, נבנו חדר האוכל החדש של הקיבוץ, בית העם, והבתים הורחבו ללינה משפחתית. בהמשך גם פיקח על פרויקטים גדולים נוספים, כמו אולם הספורט, האמפי ליד בארי, ובניית הממ״דים.
מרדכי היה מעורב בפרטים הכי קטנים ואף פעם לא התפשר. ביצועיסט ופרפקציוניסט שידע לעמוד על דעתו וגם להתעקש עליה, מבלי לחסוך במלים. הוא אהב וידע לדבר עם כל אחד ואחת, והיו לו יחסים נפלאים עם כולם - גם עם העובדים הבדווים מרהט וגם עם העובדים הפלסטינים מעזה.
כאשר מאירה נאבקה בגבורה במחלת הסרטן, מרדכי נאבק ביחד איתה. הוא עשה כל שביכולתו לתמוך בה ולסעוד אותה בשנותיה האחרונות. ביולי 2000 מאירה נפטרה, והשאירה את מרדכי והמשפחה כאובים. על המצבה של מאירה ביקש לכתוב: "יש בי אהבה, והיא תנצח".
מרדכי היה אבא חם ומעורב מאוד, וסבא נהדר לשמונת נכדיו: עמית, לינוי, שקד, הילה, ארז, דרור, אגם וכליל. תמיד ארגן ימי הולדת ומפגשים משפחתיים וגם כאן, כמו בכל דבר שעשה, תמיד חשב על הכל והגדיל ראש. הוא גם ידע ליהנות מהחיים: אהב לאכול אוכל טוב, לשתות ולעשן סיגרים.
כשנתיים אחרי פטירתה של מאירה נכנסה לחייו של מרדכי יונה פריקר, ובין השניים נרקמה מערכת יחסים שהבשילה לקשר עז. מרדכי היה כאב לשלוש בנותיה של יונה: אביב, סיגל וסתיו. גם לנכדותיה של יונה דאג, כאילו היו שלו.
הנער שהגיע לקיבוץ כעולה חדש הפך עם השנים לאחד הצירים המרכזיים בקיבוץ. הוא לקח חלק פעיל בחיי הקיבוץ, ניהל את הפאב ועזר בניהול קבוצת הכדורסל. הוא התאמן, שחה ושיחק כדורסל, עד שרגליו כבר לא איפשרו לו. בימי חמישי בתשע בערב לא היה עם מי לדבר – מרדכי היה צמוד למשחקים של מכבי ביורוליג. הוא אהב מוזיקה - את הג'יפסי קינגס, את אריק איינשטיין ומתי כספי - ובהשפעתה של מאירה גם את הגבעטרון. ויותר מכל הוא אהב לשיר את "שלח נא את עמי" בטקסי סדר פסח הקיבוציים.
לאחר שאסרו על העישון בחדר האוכל, דאג שיקימו אוהל למעשנים בחוץ. שם, בחסות העשן, נוצרו להן חברויות נפש עמוקות ואמיצות. כאשר פנו אל מרדכי מהחקלאות וביקשו ממנו לבדוק את השטח כדי לגדל את צמח החוחובה, שעוד לא היה מוכר אז בארץ, הוא התגייס מיד למשימה והקים את ענף החוחובה. הוא אפילו חזר לשם כך לספסל הלימודים ברופין וקיבל תעודת חקלאי אורגני. הוא למד את כל הסודות, הקים בית בד לשמן החוחובה, גייס והכשיר חברי קיבוץ שיעזרו לו בשתילה ובקטיף, ונהג לפנק אותם בארוחת בוקר שרבות וטובות דובר עליה.
לאחרונה חזר מרדכי לפעילות החביבה עליו, הנגרות, וניהל את ה"נגריאטריה": פנסיונרים מהקיבוץ בונים צעצועים מעץ, מעבירים אותם ל"בית איריס", ודיירי בית הקשישים מקשטים וצובעים אותם.
בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, היה מרדכי בביתו. כשקראו לחברי הקיבוץ לנעול את הממ"דים, מרדכי הדריך חברים בווטסאפ כיצד להינעל במרחב המוגן. כשנודע לו כי יונה לא מצליחה לנעול את הממ״ד ויש אנשים בביתה, הוא יצא בלי לחשוב פעמיים. מבחינתו לא הייתה שום אופציה אחרת: הוא כבר איבד אישה אחת שאהב, ובלי יונה הוא לא ראה טעם לחייו. הוא הצליח להגיע לשכונה שלה, ושם ספג פגיעה קלה. שני חברים מכיתת הכוננות הובילו אותו אל מבנה בטוח וטיפלו בו, אלא שאז התחדש הירי והם יצאו להמשיך בלחימה. לרוע המזל, המחבלים הפציצו את המבנה שבו הסתתר.
מרדכי היה איש גדול בגוף בנפש, וכך גדול גם החלל שנותר בלכתו. הקיבוץ שבנה במו ידיו קיבל מכה קשה, אך השורשים שנטע בו נשארו חזקים. הבתים ייבנו מחדש. הפרחים ישובו לפרוח.
יהי זכרו ברוך.
כבן למשפחת כהנים, מרדכי זכר היטב את בית הכנסת של ילדותו, וכל חייו בישראל התגעגע אל הגשם והשלג של רומניה. הוא נהג לספר לילדיו ולנכדיו על העוני שבו גדל, איך נאלץ ללכת כילד לא פחות מקילומטר עם דלי על הכתפיים כדי לשאוב מים מן הבאר, או על ההתרגשות שאחזה בו באותו יום בילדותו שבו אביו לקח אותו אל השוק וקנה לו תפוז. באותה התרגשות מרדכי ארגן בערוב ימיו טיול שורשים לעיר הולדתו, יחד עם כל המשפחה שהקים והיה גאה בה כל כך.
ב-1959 עלתה משפחת סימון לישראל והתיישבה בבאר שבע, שם נולד הבן יהודה. האב ראובן עבד בסולל בונה והאם פנינה עבדה כתופרת. כבר בגיל 13 עבר מרדכי לקיבוץ בארי והצטרף לכיתת "ברוש" של עליית הנוער. הוא נהג לספר שחגג בר-מצווה פעמיים: פעם אחת בעלייה לתורה מסורתית עם משפחתו, ובפעם השנייה בטקס קיבוצי עם החברים שלימים הפכו למשפחתו.
ב-1967 התגייס מרדכי לחיל הים. הוא היה צוללן במחזור י"ג ושירת כמכונאי עד 1970. את שם משפחתו הוא החליט לעברת ל"נווה", על שם מפקד נערץ מחיל הים. הוא התגאה בשירותו ובחבריו הצוללנים, שהמשיכו ללוות אותו כל חייו. הם היחידים שהורשו לקרוא לו "מוטי". במהלך שירותו אמור היה להשתתף בהפלגה האחרונה של הצוללת דקר, אך הפסיד בהגרלה וכך ניצלו חייו. רבים מחבריו נספו ומרדכי השתתף במאמצי החיפוש.
את מאירה אשתו, הכיר מרדכי עוד כנער בקיבוץ. הוא היה עולה חדש, היא בת קיבוץ צעירה ממנו בשנה. בהתחלה לא נרשמה חיבה יתרה בין השניים. מרדכי היה ברדקיסט גדול, מה שעיצבן מאוד את מאירה המסודרת. רק אחרי שהשתחררו מהצבא ושבו לקיבוץ, פינו הריבים הנושנים את מקומם לאהבה גדולה.
מרדכי ומאירה התחתנו בערב ל"ג בעומר 1970. כעבור שנה נולד בנם הבכור, אשֶרי. אחריו נולדו גיתית, אלעד ובן הזקונים דותן.
עם שחרורו מהצבא חזר מרדכי לבארי, עם חזון לבנות את הקיבוץ. הוא למד הנדסאות בניין ברופין, אך כשהקיבוץ לחץ עליו לחזור הביתה כדי לנהל את ענף הבניין, נאלץ לעזוב את הלימודים רגע לפני הסיום. בהיותו איש עשייה וחזון, הוא ריכז את הענף במשך 15 שנה. בתקופתו, נבנו חדר האוכל החדש של הקיבוץ, בית העם, והבתים הורחבו ללינה משפחתית. בהמשך גם פיקח על פרויקטים גדולים נוספים, כמו אולם הספורט, האמפי ליד בארי, ובניית הממ״דים.
מרדכי היה מעורב בפרטים הכי קטנים ואף פעם לא התפשר. ביצועיסט ופרפקציוניסט שידע לעמוד על דעתו וגם להתעקש עליה, מבלי לחסוך במלים. הוא אהב וידע לדבר עם כל אחד ואחת, והיו לו יחסים נפלאים עם כולם - גם עם העובדים הבדווים מרהט וגם עם העובדים הפלסטינים מעזה.
כאשר מאירה נאבקה בגבורה במחלת הסרטן, מרדכי נאבק ביחד איתה. הוא עשה כל שביכולתו לתמוך בה ולסעוד אותה בשנותיה האחרונות. ביולי 2000 מאירה נפטרה, והשאירה את מרדכי והמשפחה כאובים. על המצבה של מאירה ביקש לכתוב: "יש בי אהבה, והיא תנצח".
מרדכי היה אבא חם ומעורב מאוד, וסבא נהדר לשמונת נכדיו: עמית, לינוי, שקד, הילה, ארז, דרור, אגם וכליל. תמיד ארגן ימי הולדת ומפגשים משפחתיים וגם כאן, כמו בכל דבר שעשה, תמיד חשב על הכל והגדיל ראש. הוא גם ידע ליהנות מהחיים: אהב לאכול אוכל טוב, לשתות ולעשן סיגרים.
כשנתיים אחרי פטירתה של מאירה נכנסה לחייו של מרדכי יונה פריקר, ובין השניים נרקמה מערכת יחסים שהבשילה לקשר עז. מרדכי היה כאב לשלוש בנותיה של יונה: אביב, סיגל וסתיו. גם לנכדותיה של יונה דאג, כאילו היו שלו.
הנער שהגיע לקיבוץ כעולה חדש הפך עם השנים לאחד הצירים המרכזיים בקיבוץ. הוא לקח חלק פעיל בחיי הקיבוץ, ניהל את הפאב ועזר בניהול קבוצת הכדורסל. הוא התאמן, שחה ושיחק כדורסל, עד שרגליו כבר לא איפשרו לו. בימי חמישי בתשע בערב לא היה עם מי לדבר – מרדכי היה צמוד למשחקים של מכבי ביורוליג. הוא אהב מוזיקה - את הג'יפסי קינגס, את אריק איינשטיין ומתי כספי - ובהשפעתה של מאירה גם את הגבעטרון. ויותר מכל הוא אהב לשיר את "שלח נא את עמי" בטקסי סדר פסח הקיבוציים.
לאחר שאסרו על העישון בחדר האוכל, דאג שיקימו אוהל למעשנים בחוץ. שם, בחסות העשן, נוצרו להן חברויות נפש עמוקות ואמיצות. כאשר פנו אל מרדכי מהחקלאות וביקשו ממנו לבדוק את השטח כדי לגדל את צמח החוחובה, שעוד לא היה מוכר אז בארץ, הוא התגייס מיד למשימה והקים את ענף החוחובה. הוא אפילו חזר לשם כך לספסל הלימודים ברופין וקיבל תעודת חקלאי אורגני. הוא למד את כל הסודות, הקים בית בד לשמן החוחובה, גייס והכשיר חברי קיבוץ שיעזרו לו בשתילה ובקטיף, ונהג לפנק אותם בארוחת בוקר שרבות וטובות דובר עליה.
לאחרונה חזר מרדכי לפעילות החביבה עליו, הנגרות, וניהל את ה"נגריאטריה": פנסיונרים מהקיבוץ בונים צעצועים מעץ, מעבירים אותם ל"בית איריס", ודיירי בית הקשישים מקשטים וצובעים אותם.
בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, היה מרדכי בביתו. כשקראו לחברי הקיבוץ לנעול את הממ"דים, מרדכי הדריך חברים בווטסאפ כיצד להינעל במרחב המוגן. כשנודע לו כי יונה לא מצליחה לנעול את הממ״ד ויש אנשים בביתה, הוא יצא בלי לחשוב פעמיים. מבחינתו לא הייתה שום אופציה אחרת: הוא כבר איבד אישה אחת שאהב, ובלי יונה הוא לא ראה טעם לחייו. הוא הצליח להגיע לשכונה שלה, ושם ספג פגיעה קלה. שני חברים מכיתת הכוננות הובילו אותו אל מבנה בטוח וטיפלו בו, אלא שאז התחדש הירי והם יצאו להמשיך בלחימה. לרוע המזל, המחבלים הפציצו את המבנה שבו הסתתר.
מרדכי היה איש גדול בגוף בנפש, וכך גדול גם החלל שנותר בלכתו. הקיבוץ שבנה במו ידיו קיבל מכה קשה, אך השורשים שנטע בו נשארו חזקים. הבתים ייבנו מחדש. הפרחים ישובו לפרוח.
יהי זכרו ברוך.
