ירין פלד
-
08.04.2003 - 7.10.2023
ירין מארי פלד נולדה בקיבוץ בארי לנמרוד וטל באפריל 2003. אחות לאלי שטרית ולליהי פלד. נמרוד - אביה של ירין - עוסק בתחום הניהול הרפואי, ואמה, טל, מנהלת את אגף האיכות בדפוס בארי. הוריה הכירו ב-2001, התחתנו והביאו לעולם את ירין וליהי, אחיות לאלי שנולדה לטל מנישואים קודמים. את אמה הייתה מכנה ירין "אימיהו", ואת ירין נהגו בני המשפחה לכנות "ניני", כינוי שליווה אותה עד סוף חייה. היא אהבה להשמיע לחבריה בצבא הקלטות של אביה מכנה אותה כך בטלפון.
"היו לה עיניים ענקיות בצבע כחול, אופי שקט, והחיוך אמר הכל", סיפרה אמה. בין שלוש האחיות שררה חברות קרובה, וירין נחשבה לדבק של המשפחה. היא תפסה מקום טוב באמצע וחיברה את כולם - מלאך שידע לחבר את כל הקצוות. מגיל 15 הייתה ירין בזוגיות עם עידן קישינבסקי.
כילדה בלטו אצל ירין החשיבה החדה והשונה, וחוש ההומור. כשכל הבנות רצו לקנות ורוד, ירין בחרה דווקא את החולצות הירוקות והכתומות. כבר בתור ילדה היא הבינה ציניות, את הצחוק בין השורות, והצטיינה בספורט. עד כיתה ו' היא עסקה בהתעמלות קרקע, ובחטיבה החלה לשחק כדורעף עד שסיימה תיכון. היא ואחותה ליהי שיחקו יחד בנבחרת בית הספר והובילו אותה לזכייה באליפות הארץ.
בזכות הכדורעף היא הכירה גם את בן זוגה עידן. אחותה אלי מספרת שבמפגש הראשון שלהם הוא זרק עליה כדור. בהמשך גילו השניים שהם חולקים תשוקה משותפת גם לטיפול ולרפואה, וכשירין ניגשה למבחנים כדי להתנדב במד"א, עידן שלח לה סיכומים. הם המשיכו לדבר ולא הפסיקו מאז.
ירין נמשכה לעולם הרפואה מגיל צעיר. כשאחותה הקטנה ליהי הייתה בת שבע, היא עברה התקף אפילפסיה מאוד קשה מתוך שינה. ירין הייתה איתה וקראה להורים, ומאז ניטע בה הרצון לעזור לאנשים ולטפל בהם, לדעת מה לעשות ואיך להגיב בשעת מצוקה. בגיל 15 החלה להתנדב במד"א בתחנת אופקים, והפעילות הזו תפסה את רוב זמנה הפנוי. היא אהבה את האקשן של הטיפול הראשוני. החלום שלה היה להיות פראמדיקית. היא נאבקה מול הצבא כדי להגיע לקורס חובשים והתעקשה לשרת באזור העוטף, על אף נפיצותו, ביחידת טיפול נמרץ צבאי שבמוצב נחל עוז. היא ראתה בכך שליחות: לשמור על הבית ולטפל, בין היתר, גם באנשי בארי.
המסירות שלה הייתה אבסולוטית: כשהייתה יוצאת הביתה בימי חמישי, הייתה ממשיכה מיד למשמרת במד"א. היא הצטיינה, הן בהתנדבות במד"א והן בשירותה הצבאי. קצין הרפואה הראשי האוגדתי ביקש שהיא תישאר בקבע להיות העוזרת שלו. היא כבר החלה ללמוד לפסיכומטרי והתכוונה ללמוד במסלול של סיעוד ופראמדיקים באוניברסיטת בן גוריון, אבל היא התרצתה וחתמה. אחותה אלי סיפרה: "התפקיד שלך מילא אותך, נלחמו עלייך כדי שתשאירי בקבע, רצו ממך עוד קצת, לא רצו לשחרר".
ירין ובן זוגה עידן עמדו לעבור לגור יחד. בינה לבין עידן, בן משמר הנגב, הייתה תחרות לא סמויה: מי יודע יותר, מי מטפל טוב יותר, למי היו מקרים קשים יותר. הזוגיות בין השניים הייתה בוגרת וקרובה, כל אחד מהם מצא את אהבת חייו. הם כבר תיכננו את חייהם המשותפים, וזה היה ידוע שעם השחרור הם מתחילים לכוון לחתונה. "התבגרנו יחד", אמר עידן על הקשר, וסיפר שירין הייתה תמיד חייכנית, שמחה, צוחקת ונכונה לעזור. הם היו יחד חמש שנים, ועידן מספר ש"היא תמיד הייתה שם בכל רגע, לא משנה מה השעה – היא תגיע. היא הייתה אוזן קשבת, לא היה אחד שלא אהב אותה בתחנה. היא תמיד רצתה לעשות כמה שיותר משמרות, גם כשלא היה לה זמן. היא הייתה מושלמת, אין לי מלה אחרת לתאר אותה".
חברה הטוב ביותר מבארי הוא נבו, אבל ירין תמיד היתה מוקפת חברות וחברים שכל אחד קיבל ממנה את תשומת הלב הכי מדויקת, כך שאף אחד לא ירגיש חסר. חברותיה מהשירות הצבאי מספרות שהיא הייתה הלב החברתי של הבסיס - חיילת שאוהבת לשיר מזרחית בקולי קולות ברכב ולשחק שש בש, שיודעת ומלמדת לבשל ולהצחיק את כולם עד שכואבת הבטן. חברתה שי מספרת: "ידעתי שכל עוד את איתי - שום דבר לא מפחיד". וחברה אחרת, ליה איפרגן, מוסיפה: "אי אפשר שלא להיות חבר שלך, זה פשוט לא אפשרי".
בבוקר ה-7 באוקטובר התעוררה ירין במוצב נחל עוז לקול אזעקות ופיצוצים. היא רצה יחד עם הבנות למיגונית הפתוחה במוצב, והספיקה לדבר עם אמה טל בטלפון. לעבר המיגונית נזרק רימון, וירין, יחד עם חברתה שיר ביטון, פנו חזרה למגורים והתחבאו שם. כשנתקלו במחבל הן הרגו אותו, אך בכניסה לחדר הפתיע אותן מחבל נוסף מהחלון והרג את שתיהן.
ירין תיזכר על ידי משפחתה, חבריה ומכריה כנערה מלאת צחוק ומסורה לזולת. העובדת החייכנית מהכלבו שאהובה ומוערכת על ידי כל חברי הקיבוץ, החובשת המחויבת ממד"א, שחקנית הכדורעף שלא עוצרת עד לניצחון. בת, אחות, בת זוג וחברה שמשמשת עוגן ומעניקה כוח, אור ושמחה לסובבים אותה. אנחנו נושאים את לבה. אנחנו נושאים את לבה בתוך לבנו לעד.
יהי זכרה ברוך.
"היו לה עיניים ענקיות בצבע כחול, אופי שקט, והחיוך אמר הכל", סיפרה אמה. בין שלוש האחיות שררה חברות קרובה, וירין נחשבה לדבק של המשפחה. היא תפסה מקום טוב באמצע וחיברה את כולם - מלאך שידע לחבר את כל הקצוות. מגיל 15 הייתה ירין בזוגיות עם עידן קישינבסקי.
כילדה בלטו אצל ירין החשיבה החדה והשונה, וחוש ההומור. כשכל הבנות רצו לקנות ורוד, ירין בחרה דווקא את החולצות הירוקות והכתומות. כבר בתור ילדה היא הבינה ציניות, את הצחוק בין השורות, והצטיינה בספורט. עד כיתה ו' היא עסקה בהתעמלות קרקע, ובחטיבה החלה לשחק כדורעף עד שסיימה תיכון. היא ואחותה ליהי שיחקו יחד בנבחרת בית הספר והובילו אותה לזכייה באליפות הארץ.
בזכות הכדורעף היא הכירה גם את בן זוגה עידן. אחותה אלי מספרת שבמפגש הראשון שלהם הוא זרק עליה כדור. בהמשך גילו השניים שהם חולקים תשוקה משותפת גם לטיפול ולרפואה, וכשירין ניגשה למבחנים כדי להתנדב במד"א, עידן שלח לה סיכומים. הם המשיכו לדבר ולא הפסיקו מאז.
ירין נמשכה לעולם הרפואה מגיל צעיר. כשאחותה הקטנה ליהי הייתה בת שבע, היא עברה התקף אפילפסיה מאוד קשה מתוך שינה. ירין הייתה איתה וקראה להורים, ומאז ניטע בה הרצון לעזור לאנשים ולטפל בהם, לדעת מה לעשות ואיך להגיב בשעת מצוקה. בגיל 15 החלה להתנדב במד"א בתחנת אופקים, והפעילות הזו תפסה את רוב זמנה הפנוי. היא אהבה את האקשן של הטיפול הראשוני. החלום שלה היה להיות פראמדיקית. היא נאבקה מול הצבא כדי להגיע לקורס חובשים והתעקשה לשרת באזור העוטף, על אף נפיצותו, ביחידת טיפול נמרץ צבאי שבמוצב נחל עוז. היא ראתה בכך שליחות: לשמור על הבית ולטפל, בין היתר, גם באנשי בארי.
המסירות שלה הייתה אבסולוטית: כשהייתה יוצאת הביתה בימי חמישי, הייתה ממשיכה מיד למשמרת במד"א. היא הצטיינה, הן בהתנדבות במד"א והן בשירותה הצבאי. קצין הרפואה הראשי האוגדתי ביקש שהיא תישאר בקבע להיות העוזרת שלו. היא כבר החלה ללמוד לפסיכומטרי והתכוונה ללמוד במסלול של סיעוד ופראמדיקים באוניברסיטת בן גוריון, אבל היא התרצתה וחתמה. אחותה אלי סיפרה: "התפקיד שלך מילא אותך, נלחמו עלייך כדי שתשאירי בקבע, רצו ממך עוד קצת, לא רצו לשחרר".
ירין ובן זוגה עידן עמדו לעבור לגור יחד. בינה לבין עידן, בן משמר הנגב, הייתה תחרות לא סמויה: מי יודע יותר, מי מטפל טוב יותר, למי היו מקרים קשים יותר. הזוגיות בין השניים הייתה בוגרת וקרובה, כל אחד מהם מצא את אהבת חייו. הם כבר תיכננו את חייהם המשותפים, וזה היה ידוע שעם השחרור הם מתחילים לכוון לחתונה. "התבגרנו יחד", אמר עידן על הקשר, וסיפר שירין הייתה תמיד חייכנית, שמחה, צוחקת ונכונה לעזור. הם היו יחד חמש שנים, ועידן מספר ש"היא תמיד הייתה שם בכל רגע, לא משנה מה השעה – היא תגיע. היא הייתה אוזן קשבת, לא היה אחד שלא אהב אותה בתחנה. היא תמיד רצתה לעשות כמה שיותר משמרות, גם כשלא היה לה זמן. היא הייתה מושלמת, אין לי מלה אחרת לתאר אותה".
חברה הטוב ביותר מבארי הוא נבו, אבל ירין תמיד היתה מוקפת חברות וחברים שכל אחד קיבל ממנה את תשומת הלב הכי מדויקת, כך שאף אחד לא ירגיש חסר. חברותיה מהשירות הצבאי מספרות שהיא הייתה הלב החברתי של הבסיס - חיילת שאוהבת לשיר מזרחית בקולי קולות ברכב ולשחק שש בש, שיודעת ומלמדת לבשל ולהצחיק את כולם עד שכואבת הבטן. חברתה שי מספרת: "ידעתי שכל עוד את איתי - שום דבר לא מפחיד". וחברה אחרת, ליה איפרגן, מוסיפה: "אי אפשר שלא להיות חבר שלך, זה פשוט לא אפשרי".
בבוקר ה-7 באוקטובר התעוררה ירין במוצב נחל עוז לקול אזעקות ופיצוצים. היא רצה יחד עם הבנות למיגונית הפתוחה במוצב, והספיקה לדבר עם אמה טל בטלפון. לעבר המיגונית נזרק רימון, וירין, יחד עם חברתה שיר ביטון, פנו חזרה למגורים והתחבאו שם. כשנתקלו במחבל הן הרגו אותו, אך בכניסה לחדר הפתיע אותן מחבל נוסף מהחלון והרג את שתיהן.
ירין תיזכר על ידי משפחתה, חבריה ומכריה כנערה מלאת צחוק ומסורה לזולת. העובדת החייכנית מהכלבו שאהובה ומוערכת על ידי כל חברי הקיבוץ, החובשת המחויבת ממד"א, שחקנית הכדורעף שלא עוצרת עד לניצחון. בת, אחות, בת זוג וחברה שמשמשת עוגן ומעניקה כוח, אור ושמחה לסובבים אותה. אנחנו נושאים את לבה. אנחנו נושאים את לבה בתוך לבנו לעד.
יהי זכרה ברוך.
