חנה קריצמן
-
27.3.1935 - 21.10.23
"לאחר לכתו של אדם מה נותר ממנו? לא רכושו, ולא כספו אלא סיפורו, אם כתב אותו או סיפר, ואני את סיפורי מעלה בפניכם", כך כתבה חנה קריצמן בפתיחת הספר שכתבה בשנים האחרונות, ובו תיארה את קורות משפחתה וקורותיה שלה. כתיבתה מלאת רגישות, הומור וחוכמת חיים, שאפיינו גם את אישיותה של חנה, הפעילה, האוהבת התוססת וחפצת החיים כפי שהיתה בשמונים ושמונה שנות חייה.
ב-27 במארס 1935 נולדה בוורשה, פולין, תינוקת ושמה חנה. בת לשמחה והדסה גוטסדינר. האב הצעיר חש ברוחות האנטישמיות המנשבות והחליט לצאת לארץ ישראל. כשמצא עבודה וחדר בדירה למשפחתו, קיבל את פניהן של אשתו ובתו התינוקת כשירדו מהאונייה בנמל יפו. חנה מספרת, "אמא הרהרה: ׳מה יביא לי אהובי כשניפגש? פרח? תכשיט?׳ אבא הציג בפניה: תפוז! הפרי היה כל כך יקר ונדיר בפולין, שזו היתה המתנה הכי רומנטית בעיני אמא שלי!"
בילדותה חנה אמנם הצטיינה בספורט ובקפיצה למרחק, אבל היו אלה הסיפורים שקראה וכתבה, שהביאו אותה למחוזות הרחוקים והקסומים ביותר. היא העסיקה את אחיה הקטנים – יפה, דוד, צביה ושרה - במשך שעות ארוכות כשקראה והמחיזה אותם, ואת חיבוריה הקריאה המורה לפני הכיתה, בבית ספר יחיאלי בנווה צדק.
כשמלאו לחנה חמש עשרה, התגלה בפניה - במסגרת פעילות בתנועת הנוער העובד - עולם אחר, נועז, ושמו "הגשמה". השמועה שמחפשים צעירים להגשמת קיבוץ חדש שעומד לקום לא רחוק מעזה, ושמו "בארי", הסעירה אותה מאוד. חנה כותבת: "באותם רגעים שכחתי שאני הבת הבכורה ונטל הבית על כתפיי. ראיתי רק את חלומותיי ורצונותיי, להגשים ולהקים במדינה שלי".
אלא שחנה לא דיברה על חלומות עתידיים, כמו שטעתה אמה לחשוב. "אמא, לא הבנת אותי" כותבת חנה, "אני רוצה עכשיו ללכת לקיבוץ עם החברים שלי! גרים יחד, עובדים, אוכלים וחולקים הכל למען הצלחת היישוב". את הדיון חתם אביה כשאמר: "על גופתי תלכי לקיבוץ! אם תלכי לא אתן לך להיכנס הביתה״. חרף האיום, ארזה באישון לילה תיק קטן, ובחברת שניים מחבריה לתנועה עלתה לאוטובוס. הכיוון: דרום.
בקיבוץ סעד התכוונה החבורה הקטנה והצעירה להמשיך ברגל לבארי, אך לאחר שהוזהרו מפדאיונים, מחבלים, צוידו ברובים. "שני נערים בני 14", כותבת חנה, "בלי לדעת אם הם יודעים לירות, ואני הולכת בעקבותיהם, חשה ביטחון עצום - יש לי שני מלווים עם נשקים!"
וכך היא מתארת את הרגע שבו הגיעו לקיבוץ בארי: "ראינו מרחוק מדורה קטנה וסביבה מספר צעירים ששרו ׳אל ההר יצאו הצוענים לשוח, עמדה לבד צוענייה יפהפיה צחקה׳. לפעמים שואלים אותי, ׳חנה, את לא מפחדת מהקסאמים?׳ אני עונה: אם הייתם רואים את המדורה ההיא, הייתם מבינים ששום קסאמים לא יכולים להזיז אותנו מכאן".
חנה עבדה בכמה ענפים בקיבוץ, שעליהם כתבה במכתבים ארוכים לאמה: היא סיפרה על גן הירק, על העבודה ברפת ועל השעון המעורר היחיד בקיבוץ שקיבלה, על המגורים המשותפים באוהלים. על העבודה הקשה והמתגמלת כל כך. יום אחד הופיע אביה בשער הקיבוץ ביחד עם אחיה. מסתבר שאמה הקריאה בפניו את כל המכתבים שכתבה, והוא שבר את שתיקתו הארוכה בחיבוק עז. כשנפטר שמחה בגיל 87, ביקש להיטמן באדמת הקיבוץ. חנה כותבת: "ואולי בבקשתו להיקבר כאן רצה לבקש סליחה ממני. לא סליחה במלים, אלא במעשה שימחיש כי הוא יישאר בבארי לנצח (...) גם אמי נטמנה לידו".
אחרי שנקלטה נערת העיר בקיבוץ, הופיע בחייה בחור חדש. צבי קריצמן, ציקי. "לא חשבתי בכלל שיש לי סיכוי איתו. הוא היה יפה תואר. היו בנות שנראו כמו דוגמניות וכאלה שהיטיבו לרקוד – אני הייתי מאוד ביישנית, ובניגוד אליהן אפילו לא ניסיתי להתחרות עליו! אולי זו הסיבה גם שהוא בחר בי! בחורה צריכה גם לדעת להפגין אדישות מול הבחור ולא להתלהב יותר מדי. הוא היה החבר הראשון שלי. עצם אחיזת הידיים נראתה לי דבר סוער מאוד!״
חנה קיבלה שתי הצעות נישואים. הראשונה לא הייתה מספיק רומנטית לטעמה, וגם לא מלאת השראה, אבל כמו שכתבה, "הבחור שאהבתי הציע לי להתחתן, זה העיקר!" ובכל זאת, ביום הולדתה ה-80 של חנה, ציקי הפתיע עם טבעת ואפילו הקליט לה שיר אהבה. "נו, מה יכולתי להגיד? יש לנו כבר ארבעה ילדים!"
לחנה וציקי נולד בן בכור, צפריר, ואחריו זוהר, נגה וזיו. אבל חנה לא הייתה רק אמא של ילדיה, ולא רק סבתא של נכדיה (עמית, סתיו, ליאור, עומר, יותם, סהר, פז, עידו, ערד, דותן, יעל, נעם) ושל ניניה (יונתן, איתמר, גיא, אדם, בארי, רומי, ירדן, בן, נטע, אור). חנה גידלה, חינכה וטיפחה עוד הרבה מאוד ילדים כמטפלת, כגננת, כמורה; ילדים שהפכו להורים לילדים ולנכדים, שגם הם הקשיבו לסיפוריה בעיניים נוצצות, אהבו אותה ורצו בקרבתה של האשה שאהבה ילדים בכל לבה, שידעה להרגיע, לחבק, או כמו שהיא אומרת: "לחנך רק קצת, ובעיקר לא להפריע להם לגדול".
איך עושים את זה? בעיניה של חנה זה לא מסובך: לא אומרים "לא, אל, אם, אסור"; לא אומרים לילד ״אם תעשה - אז תקבל״. אומרים: ״אם תעשה מהר - נספיק לעשות עוד משהו! אין בעיה או עצב שאי אפשר לפתור בסיפור. הילד לא רוצה לשבת? לא צריך להתרגש. ילד יכול גם לנוע במרחב!"
הקמת ספריית הקיבוץ הייתה מפעל חיים של ממש. היא מיינה את הספרים ועיצבה את החלל באופן מיוחד ומזמין. שם ערכה שעות-סיפור והמחיזה סיפורים לילדים המהופנטים. בהמשך הפך המקום למרכז שוקק תרבות גם בעבור ההורים והבוגרים, שהפיגו את עבודת הכפיים בהרצאות, באירועים ובמפגשים עם סופרים וסופרות.
בהמשך חנה הייתה גם מנהלת תרבות בתנועה הקיבוצית, ונסעה יום יום לתל אביב במכונית, אך חזרה לקיבוץ. הייתה מורה וסבתא שאהבה לארח את כל נכדיה, ולערוך להם ולחברים שלהם קייטנות, ששמן נודע בכל רחבי הארץ. חנה נקראה בפי כל חנה'לה. שם חיבה שמעיד אולי גם על השיוך הקיבוצי, אבל בעיקר על האהבה, ההערכה והקירבה שרחשו לה כל מי שלקחו חלק במסע חייה. רבים ראו בחנה משפחה. היא הייתה אמא של כולם וסבתא של כולם, אבל במשפחתה שלה – הגרעינית והמורחבת - הייתה ראש השבט, המפעילה, המשמחת, המגנט שמחבר את כולם זה לזה, הסופר שמחבר את כל הסיפורים כולם לשלם.
בשבת של שבעה באוקטובר שהו חנה, אביגיל המטפלת וציקי בביתם. במהלך חילוצם לפנות בוקר על ידי צה"ל, בעודם ישובים על הקלנועית, נורו. ציקי וחנה נפצעו. חנה נלחמה על חייה בבית חולים מאיר. באותו זמן, רק שתי קומות מתחת, נולד הנין העשירי של חנה, בנו של הנכד ליאור. חנה הייתה מורדמת ומונשמת, אבל הבשורה הטובה הקפיצה את כל המדדים. התינוק הרך בא לעולם בשם אור.
בספרה כתבה: "אני כל כך אוהבת את המשפחה שלי, שאם חלילה יבוא יומי - אתגעגע מאוד. כשיבוא היום אני מבקשת שזה יקרה ללא סבל, מהר כשאני בבית".
חנה קריצמן נפטרה ב-21 באוקטובר 2023, בגיל שמונים ושמונה.
יהי זכרה ברוך.
ב-27 במארס 1935 נולדה בוורשה, פולין, תינוקת ושמה חנה. בת לשמחה והדסה גוטסדינר. האב הצעיר חש ברוחות האנטישמיות המנשבות והחליט לצאת לארץ ישראל. כשמצא עבודה וחדר בדירה למשפחתו, קיבל את פניהן של אשתו ובתו התינוקת כשירדו מהאונייה בנמל יפו. חנה מספרת, "אמא הרהרה: ׳מה יביא לי אהובי כשניפגש? פרח? תכשיט?׳ אבא הציג בפניה: תפוז! הפרי היה כל כך יקר ונדיר בפולין, שזו היתה המתנה הכי רומנטית בעיני אמא שלי!"
בילדותה חנה אמנם הצטיינה בספורט ובקפיצה למרחק, אבל היו אלה הסיפורים שקראה וכתבה, שהביאו אותה למחוזות הרחוקים והקסומים ביותר. היא העסיקה את אחיה הקטנים – יפה, דוד, צביה ושרה - במשך שעות ארוכות כשקראה והמחיזה אותם, ואת חיבוריה הקריאה המורה לפני הכיתה, בבית ספר יחיאלי בנווה צדק.
כשמלאו לחנה חמש עשרה, התגלה בפניה - במסגרת פעילות בתנועת הנוער העובד - עולם אחר, נועז, ושמו "הגשמה". השמועה שמחפשים צעירים להגשמת קיבוץ חדש שעומד לקום לא רחוק מעזה, ושמו "בארי", הסעירה אותה מאוד. חנה כותבת: "באותם רגעים שכחתי שאני הבת הבכורה ונטל הבית על כתפיי. ראיתי רק את חלומותיי ורצונותיי, להגשים ולהקים במדינה שלי".
אלא שחנה לא דיברה על חלומות עתידיים, כמו שטעתה אמה לחשוב. "אמא, לא הבנת אותי" כותבת חנה, "אני רוצה עכשיו ללכת לקיבוץ עם החברים שלי! גרים יחד, עובדים, אוכלים וחולקים הכל למען הצלחת היישוב". את הדיון חתם אביה כשאמר: "על גופתי תלכי לקיבוץ! אם תלכי לא אתן לך להיכנס הביתה״. חרף האיום, ארזה באישון לילה תיק קטן, ובחברת שניים מחבריה לתנועה עלתה לאוטובוס. הכיוון: דרום.
בקיבוץ סעד התכוונה החבורה הקטנה והצעירה להמשיך ברגל לבארי, אך לאחר שהוזהרו מפדאיונים, מחבלים, צוידו ברובים. "שני נערים בני 14", כותבת חנה, "בלי לדעת אם הם יודעים לירות, ואני הולכת בעקבותיהם, חשה ביטחון עצום - יש לי שני מלווים עם נשקים!"
וכך היא מתארת את הרגע שבו הגיעו לקיבוץ בארי: "ראינו מרחוק מדורה קטנה וסביבה מספר צעירים ששרו ׳אל ההר יצאו הצוענים לשוח, עמדה לבד צוענייה יפהפיה צחקה׳. לפעמים שואלים אותי, ׳חנה, את לא מפחדת מהקסאמים?׳ אני עונה: אם הייתם רואים את המדורה ההיא, הייתם מבינים ששום קסאמים לא יכולים להזיז אותנו מכאן".
חנה עבדה בכמה ענפים בקיבוץ, שעליהם כתבה במכתבים ארוכים לאמה: היא סיפרה על גן הירק, על העבודה ברפת ועל השעון המעורר היחיד בקיבוץ שקיבלה, על המגורים המשותפים באוהלים. על העבודה הקשה והמתגמלת כל כך. יום אחד הופיע אביה בשער הקיבוץ ביחד עם אחיה. מסתבר שאמה הקריאה בפניו את כל המכתבים שכתבה, והוא שבר את שתיקתו הארוכה בחיבוק עז. כשנפטר שמחה בגיל 87, ביקש להיטמן באדמת הקיבוץ. חנה כותבת: "ואולי בבקשתו להיקבר כאן רצה לבקש סליחה ממני. לא סליחה במלים, אלא במעשה שימחיש כי הוא יישאר בבארי לנצח (...) גם אמי נטמנה לידו".
אחרי שנקלטה נערת העיר בקיבוץ, הופיע בחייה בחור חדש. צבי קריצמן, ציקי. "לא חשבתי בכלל שיש לי סיכוי איתו. הוא היה יפה תואר. היו בנות שנראו כמו דוגמניות וכאלה שהיטיבו לרקוד – אני הייתי מאוד ביישנית, ובניגוד אליהן אפילו לא ניסיתי להתחרות עליו! אולי זו הסיבה גם שהוא בחר בי! בחורה צריכה גם לדעת להפגין אדישות מול הבחור ולא להתלהב יותר מדי. הוא היה החבר הראשון שלי. עצם אחיזת הידיים נראתה לי דבר סוער מאוד!״
חנה קיבלה שתי הצעות נישואים. הראשונה לא הייתה מספיק רומנטית לטעמה, וגם לא מלאת השראה, אבל כמו שכתבה, "הבחור שאהבתי הציע לי להתחתן, זה העיקר!" ובכל זאת, ביום הולדתה ה-80 של חנה, ציקי הפתיע עם טבעת ואפילו הקליט לה שיר אהבה. "נו, מה יכולתי להגיד? יש לנו כבר ארבעה ילדים!"
לחנה וציקי נולד בן בכור, צפריר, ואחריו זוהר, נגה וזיו. אבל חנה לא הייתה רק אמא של ילדיה, ולא רק סבתא של נכדיה (עמית, סתיו, ליאור, עומר, יותם, סהר, פז, עידו, ערד, דותן, יעל, נעם) ושל ניניה (יונתן, איתמר, גיא, אדם, בארי, רומי, ירדן, בן, נטע, אור). חנה גידלה, חינכה וטיפחה עוד הרבה מאוד ילדים כמטפלת, כגננת, כמורה; ילדים שהפכו להורים לילדים ולנכדים, שגם הם הקשיבו לסיפוריה בעיניים נוצצות, אהבו אותה ורצו בקרבתה של האשה שאהבה ילדים בכל לבה, שידעה להרגיע, לחבק, או כמו שהיא אומרת: "לחנך רק קצת, ובעיקר לא להפריע להם לגדול".
איך עושים את זה? בעיניה של חנה זה לא מסובך: לא אומרים "לא, אל, אם, אסור"; לא אומרים לילד ״אם תעשה - אז תקבל״. אומרים: ״אם תעשה מהר - נספיק לעשות עוד משהו! אין בעיה או עצב שאי אפשר לפתור בסיפור. הילד לא רוצה לשבת? לא צריך להתרגש. ילד יכול גם לנוע במרחב!"
הקמת ספריית הקיבוץ הייתה מפעל חיים של ממש. היא מיינה את הספרים ועיצבה את החלל באופן מיוחד ומזמין. שם ערכה שעות-סיפור והמחיזה סיפורים לילדים המהופנטים. בהמשך הפך המקום למרכז שוקק תרבות גם בעבור ההורים והבוגרים, שהפיגו את עבודת הכפיים בהרצאות, באירועים ובמפגשים עם סופרים וסופרות.
בהמשך חנה הייתה גם מנהלת תרבות בתנועה הקיבוצית, ונסעה יום יום לתל אביב במכונית, אך חזרה לקיבוץ. הייתה מורה וסבתא שאהבה לארח את כל נכדיה, ולערוך להם ולחברים שלהם קייטנות, ששמן נודע בכל רחבי הארץ. חנה נקראה בפי כל חנה'לה. שם חיבה שמעיד אולי גם על השיוך הקיבוצי, אבל בעיקר על האהבה, ההערכה והקירבה שרחשו לה כל מי שלקחו חלק במסע חייה. רבים ראו בחנה משפחה. היא הייתה אמא של כולם וסבתא של כולם, אבל במשפחתה שלה – הגרעינית והמורחבת - הייתה ראש השבט, המפעילה, המשמחת, המגנט שמחבר את כולם זה לזה, הסופר שמחבר את כל הסיפורים כולם לשלם.
בשבת של שבעה באוקטובר שהו חנה, אביגיל המטפלת וציקי בביתם. במהלך חילוצם לפנות בוקר על ידי צה"ל, בעודם ישובים על הקלנועית, נורו. ציקי וחנה נפצעו. חנה נלחמה על חייה בבית חולים מאיר. באותו זמן, רק שתי קומות מתחת, נולד הנין העשירי של חנה, בנו של הנכד ליאור. חנה הייתה מורדמת ומונשמת, אבל הבשורה הטובה הקפיצה את כל המדדים. התינוק הרך בא לעולם בשם אור.
בספרה כתבה: "אני כל כך אוהבת את המשפחה שלי, שאם חלילה יבוא יומי - אתגעגע מאוד. כשיבוא היום אני מבקשת שזה יקרה ללא סבל, מהר כשאני בבית".
חנה קריצמן נפטרה ב-21 באוקטובר 2023, בגיל שמונים ושמונה.
יהי זכרה ברוך.
תחקרה וכתבה דקלה קידר