יונת אור
-
05.11.1972 - 7.10.2023
יונת נולדה בנובמבר 1972, בת לאביבה וחנן בשוראי, אחות לאהל ונואית שהיו גדולים ממנה בהרבה. אביבה עבדה בהנהלת חשבונות, וחנן היה הנגר המקומי. יונת גדלה בנגרייה, נשמה את ריח העץ והנסורת עם קפה שחור, ואהבה את המקום. בעתיד, ישחק המקום תפקיד מרכזי בחייה.
עד גיל 12 גדלה יונת בלינה המשותפת. בימים הייתה מלכת גן חצב, ואחר כך דמות מרכזית בכיתת זית. בלילות היא הייתה בורחת הביתה, לחיבוק של ההורים. למרות דין התנועה, הם לא היו מחזירים אותה לגן. ילדי הגן התרגלו לראות בבוקר את המיטה שלה ריקה ומסודרת.
יונת היתה ילדה חזקה שניכרה בשקט פנימי. לא פלא שהייתה עוגן אהוב ויציב, אבל גם שובבה לא קטנה. היא גדלה להיות תלמידה טובה, שלקחה את הדברים ברצינות. מצד שני, הייתה שייכת לחבר'ה המגניבים, שעושים ארוחות לילה בבתי הילדים או מתגנבים לבריכה. יונת הסתדרה יפה בכל העולמות, אולי כי ניחנה בחוש הומור משובח, נטול רשעות, ובצחוק מתגלגל.
בגיל הנעורים עבדה יונת בנוי, ועשתה רישיון נהיגה על טרקטור. עובדה זו הביאה תועלת במיוחד כשהיתה מדריכת בר מצווה, נוהגת עם בגדי עבודה כחולים ונעלי עבודה חומות. לימים, היא בכלל לא נהגה באוטו, אבל הגיעה לכל מקום.
אחרי שירות צבאי בלשכת קצין חימוש פיקוד דרום, ו"שנת בית" בגן ילדים בקיבוץ, יצאה יונת לתל אביב. קצת מילצרה בהארד רוק קפה, קצת למדה לפסיכומטרי, חיה את החיים בעיר הגדולה והתקבלה ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה במכללת רמת גן. כדרך הסטודנטים הקיבוצניקים, יונת הייתה חייבת בשעות עבודה ותורנויות. כך הכירה את דרור, בן קיבוץ רעים, שעבד באותה תקופה בבארי. היא סיפרה: "המפגש בינינו היה קוסמי. אנחנו מאוד דומים ומאוד שונים בו-זמנית. דרור הוא גם מורה ליוגה, כמוני״. בנוסף הוא גם שף וגבן ב"גבינות בארי".
הזוג המאוהב עבר לגור יחד בתל אביב ואחר כך ברחובות, כשיונת עבדה בהולמס פלייס. הם התחתנו ב-2003, ושנה אחר כך חזרו לבארי. נולדים יהלי, נעם ועלמה. יונת היא אמא מגוננת ועוטפת, והבית התמלא במשפחה וחברים. תמיד עסוקים: נוסעים למסיבות, סדנאות, ריטריטים של יוגה, טיולים עם חברים, ארוחות כיד המלך, אוכל טוב ויין איכותי בנדיבות ובשפע עד אמצע הלילה, כי קשה לחברים ללכת מהם.
יונת התחילה לעבוד בדפוס, במחלקת תפ"י. כמה שנים אחר כך הצטרפה לצוות משאבי אנוש, אך לצד העבודה בדפוס גילתה אהבה חדשה: מיחדוש רהיטי עץ. כך סיפרה: "כששיפצנו את הבית, התגלתה פתאום האהבה שלי לעיצוב. היה לי ממש ניצוץ בעיניים, כישרון שהלך והתחדד עם השנים".
יונת התחילה לאסוף רהיטים עם סיפור, ושיפצה אותם במרפסת הבית שלה. היה לה חוש לראות מה אפשר להוציא ממה שנראה כגרוטאה. ב-2009 התחביב החדש קיבל צורה ממוסדת: יונת פתחה בקיבוץ נגרייה קטנה, רק יום בשבוע, ושיפצה בה רהיטים שנועדו למכירה. המלה וינטאג' עוד לא היתה אופנתית, אבל הטרנד כבר התחיל. יונת זיהתה את הפוטנציאל בתחום, וביקשה מהקיבוץ את מבנה הנגרייה שנסגרה זה לא מכבר.
יונת ידעה לזמן ולרתום אנשי צוות, שסייעו להפוך את הרעיונות לפריטים אלגנטיים עם סגנון מובהק. ב-2015 נפתח לציבור המיזם "עיונה, סיפור פשוט בעץ". מכונות הנגרייה הישנות התעוררו לחיים, נוספה מצבעה, ונולדה חנות בוטיק עם קו ייחודי: עיצובים בעץ מלא בשילוב של זכוכיות סבתא, ושימוש בתריסי עץ בסגנון שנות ה-50 וה-60. החלל המעוצב של החנות, דמותה הצבעונית של יונת ואווירת הרטרו הכללית הילכו קסם נוסטלגי על כל מי שנכנס לחנות. במרפסת הקדמית אפשר היה לשתות קפה בנחת, ולהתבונן בטרקטורים שחוזרים לסככות במוסך. מדי פעם, בעיקר לפני חגים, נערכו על הכביש שליד הסטודיו ירידים צבעוניים של עבודות יד ותעשייה ביתית.
יונת הפכה לאשת עסקים ממולחת, ועם זאת האמינה בכל ליבה שיש ערך מיטיב ומרפא להתאמה האישית בין הלקוח לרהיט שקנה. החנות והמותג התפרסמו, החנות האינטרנטית פרחה, והרהיטים של עיונה הגיעו לבתים בכל רחבי הארץ. עם הזמן, כשהפכה לשם דבר בעולם עיצוב הפנים הישראלי, אמרה יונת לאחד העיתונאים: "אני מאוד אוהבת אנשים ומפגשים עם אנשים, וכל תחומי העשייה שלי מתחברים לזה. אני מגשימה את הייעוד שלי, עד כמה שזו מלה גדולה, ורק הולכת ומדייקת את עצמי יותר ויותר בדרך הזו״.
ההצלחה לא בילבלה אותה. תמיד דיברה על עצמה בלשון המעטה, והייתה פותחת את הסיפור ב"לא תאמיני מה שקרה".
אולי יונת עצמה הייתה סיפור פשוט בעץ. סביבה התלכדה המשפחה, ומעגלים גדלים והולכים של חברים. לקראת ראש השנה כתבה באתר שלה: "הזמן הזה הוא זמן מעולה להתבונן, לעשות חשבון נפש, להתכוונן, למקד, לבקש ולאחל. לזכור שהעיקר זו הדרך, המסע ומה שאנחנו לומדים, ומי שאנחנו הופכים להיות. זו דרך ארוכה, רצופת מהמורות והצלחות. אני שבניתי את העסק בעשר אצבעות, עם הרצון החזק שלי והנחישות להצליח (...) וזה לא תמיד פשוט. זה דורש אנרגיה גבוהה, מוטיבציה וחיבור חזק לערכים שלי, למטרות שלי, ולמה שחשוב לי בחיים. מאחלת לעצמי, שאמשיך לסלול את הדרך ולצעוד בה בבטחה ולהיות תמיד נאמנה לעצמי. מאחלת לכולנו שלא נוותר, שנחלום ונגשים".
נרצחה בשבת, 7 באוקטובר 2003.
יהי זכרה ברוך.
עד גיל 12 גדלה יונת בלינה המשותפת. בימים הייתה מלכת גן חצב, ואחר כך דמות מרכזית בכיתת זית. בלילות היא הייתה בורחת הביתה, לחיבוק של ההורים. למרות דין התנועה, הם לא היו מחזירים אותה לגן. ילדי הגן התרגלו לראות בבוקר את המיטה שלה ריקה ומסודרת.
יונת היתה ילדה חזקה שניכרה בשקט פנימי. לא פלא שהייתה עוגן אהוב ויציב, אבל גם שובבה לא קטנה. היא גדלה להיות תלמידה טובה, שלקחה את הדברים ברצינות. מצד שני, הייתה שייכת לחבר'ה המגניבים, שעושים ארוחות לילה בבתי הילדים או מתגנבים לבריכה. יונת הסתדרה יפה בכל העולמות, אולי כי ניחנה בחוש הומור משובח, נטול רשעות, ובצחוק מתגלגל.
בגיל הנעורים עבדה יונת בנוי, ועשתה רישיון נהיגה על טרקטור. עובדה זו הביאה תועלת במיוחד כשהיתה מדריכת בר מצווה, נוהגת עם בגדי עבודה כחולים ונעלי עבודה חומות. לימים, היא בכלל לא נהגה באוטו, אבל הגיעה לכל מקום.
אחרי שירות צבאי בלשכת קצין חימוש פיקוד דרום, ו"שנת בית" בגן ילדים בקיבוץ, יצאה יונת לתל אביב. קצת מילצרה בהארד רוק קפה, קצת למדה לפסיכומטרי, חיה את החיים בעיר הגדולה והתקבלה ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה במכללת רמת גן. כדרך הסטודנטים הקיבוצניקים, יונת הייתה חייבת בשעות עבודה ותורנויות. כך הכירה את דרור, בן קיבוץ רעים, שעבד באותה תקופה בבארי. היא סיפרה: "המפגש בינינו היה קוסמי. אנחנו מאוד דומים ומאוד שונים בו-זמנית. דרור הוא גם מורה ליוגה, כמוני״. בנוסף הוא גם שף וגבן ב"גבינות בארי".
הזוג המאוהב עבר לגור יחד בתל אביב ואחר כך ברחובות, כשיונת עבדה בהולמס פלייס. הם התחתנו ב-2003, ושנה אחר כך חזרו לבארי. נולדים יהלי, נעם ועלמה. יונת היא אמא מגוננת ועוטפת, והבית התמלא במשפחה וחברים. תמיד עסוקים: נוסעים למסיבות, סדנאות, ריטריטים של יוגה, טיולים עם חברים, ארוחות כיד המלך, אוכל טוב ויין איכותי בנדיבות ובשפע עד אמצע הלילה, כי קשה לחברים ללכת מהם.
יונת התחילה לעבוד בדפוס, במחלקת תפ"י. כמה שנים אחר כך הצטרפה לצוות משאבי אנוש, אך לצד העבודה בדפוס גילתה אהבה חדשה: מיחדוש רהיטי עץ. כך סיפרה: "כששיפצנו את הבית, התגלתה פתאום האהבה שלי לעיצוב. היה לי ממש ניצוץ בעיניים, כישרון שהלך והתחדד עם השנים".
יונת התחילה לאסוף רהיטים עם סיפור, ושיפצה אותם במרפסת הבית שלה. היה לה חוש לראות מה אפשר להוציא ממה שנראה כגרוטאה. ב-2009 התחביב החדש קיבל צורה ממוסדת: יונת פתחה בקיבוץ נגרייה קטנה, רק יום בשבוע, ושיפצה בה רהיטים שנועדו למכירה. המלה וינטאג' עוד לא היתה אופנתית, אבל הטרנד כבר התחיל. יונת זיהתה את הפוטנציאל בתחום, וביקשה מהקיבוץ את מבנה הנגרייה שנסגרה זה לא מכבר.
יונת ידעה לזמן ולרתום אנשי צוות, שסייעו להפוך את הרעיונות לפריטים אלגנטיים עם סגנון מובהק. ב-2015 נפתח לציבור המיזם "עיונה, סיפור פשוט בעץ". מכונות הנגרייה הישנות התעוררו לחיים, נוספה מצבעה, ונולדה חנות בוטיק עם קו ייחודי: עיצובים בעץ מלא בשילוב של זכוכיות סבתא, ושימוש בתריסי עץ בסגנון שנות ה-50 וה-60. החלל המעוצב של החנות, דמותה הצבעונית של יונת ואווירת הרטרו הכללית הילכו קסם נוסטלגי על כל מי שנכנס לחנות. במרפסת הקדמית אפשר היה לשתות קפה בנחת, ולהתבונן בטרקטורים שחוזרים לסככות במוסך. מדי פעם, בעיקר לפני חגים, נערכו על הכביש שליד הסטודיו ירידים צבעוניים של עבודות יד ותעשייה ביתית.
יונת הפכה לאשת עסקים ממולחת, ועם זאת האמינה בכל ליבה שיש ערך מיטיב ומרפא להתאמה האישית בין הלקוח לרהיט שקנה. החנות והמותג התפרסמו, החנות האינטרנטית פרחה, והרהיטים של עיונה הגיעו לבתים בכל רחבי הארץ. עם הזמן, כשהפכה לשם דבר בעולם עיצוב הפנים הישראלי, אמרה יונת לאחד העיתונאים: "אני מאוד אוהבת אנשים ומפגשים עם אנשים, וכל תחומי העשייה שלי מתחברים לזה. אני מגשימה את הייעוד שלי, עד כמה שזו מלה גדולה, ורק הולכת ומדייקת את עצמי יותר ויותר בדרך הזו״.
ההצלחה לא בילבלה אותה. תמיד דיברה על עצמה בלשון המעטה, והייתה פותחת את הסיפור ב"לא תאמיני מה שקרה".
אולי יונת עצמה הייתה סיפור פשוט בעץ. סביבה התלכדה המשפחה, ומעגלים גדלים והולכים של חברים. לקראת ראש השנה כתבה באתר שלה: "הזמן הזה הוא זמן מעולה להתבונן, לעשות חשבון נפש, להתכוונן, למקד, לבקש ולאחל. לזכור שהעיקר זו הדרך, המסע ומה שאנחנו לומדים, ומי שאנחנו הופכים להיות. זו דרך ארוכה, רצופת מהמורות והצלחות. אני שבניתי את העסק בעשר אצבעות, עם הרצון החזק שלי והנחישות להצליח (...) וזה לא תמיד פשוט. זה דורש אנרגיה גבוהה, מוטיבציה וחיבור חזק לערכים שלי, למטרות שלי, ולמה שחשוב לי בחיים. מאחלת לעצמי, שאמשיך לסלול את הדרך ולצעוד בה בבטחה ולהיות תמיד נאמנה לעצמי. מאחלת לכולנו שלא נוותר, שנחלום ונגשים".
נרצחה בשבת, 7 באוקטובר 2003.
יהי זכרה ברוך.
