יהודית יצחקי
-
21.9.47 - 7.10.2023
יהודית נולדה ב-21 בספטמבר 1947 במחנה עקורים בטורינו שבאיטליה. הוריה, יעקב וציפורה רדזינסקי, הצליחו לשרוד את השואה וחצו את האלפים מאוסטריה לאיטליה. רוב בני משפחתם נספו בטרבלינקה.
באוגוסט 1948 עלתה המשפחה לארץ באונייה "קדמה", והתיישבה בגבעת עלייה ביפו. שנה לאחר מכן נולד ליהודית אח, נתן. ב-1950 עברו לקיבוץ כנרת. הם חיו שם שנתיים, ואז חזרו ליפו.
כילדה היתה יהודית תלמידה שקדנית וגם התמידה בלימודי מחול. בגיל 18 הפכה לבליינית במועדונים ובמסיבות בתל אביב של שנות השישים. מאחר שהמחזור שלה לא גויס – יהודית לא שירתה בצבא. היא עבדה במשרד עורכי דין מהבולטים בתל אביב, וכבר אז עשתה חיל בעבודתה. יהודית היתה צעירה ויפה. לאורך כל שנותיה נשארה נאה ואסתטית, וגם צעירות הקיבוץ נהגו לציין עד כמה היא מטופחת.
את שמעון פגשה בשנת 1970, כאשר למדה אצלו נהיגה. האהבה החלה לפרוח תוך זמן קצר. הם התקרבו, בילו יחד ושנתיים לאחר שהכירו – נישאו. את ביתם הקימו בגבעתיים, ושם נולדו צחי, גידי ואודי. לבארי עברה המשפחה ב-1976. למרות הלינה משותפת, גם בקיבוץ היתה יהודית נוכחת מאוד בחיי ילדיה, ותמיד היתה שם עבורם. את רצון הברזל שלה ואת הרצון לתרום לחברה העבירה לשלושת הבנים, שלמדו בשקדנות וגם שירתו בתפקידים משמעותיים בצבא ובמערכת הביטחון.
יהודית היתה אשה חזקה, דעתנית ובעלת חוש צדק מפותח – לפעמים מפותח מדי. היא הגיעה להישגים יוצאי דופן בעבודתה. היא החלה לעבוד כמזכירה במפעל הדפוס בקיבוץ, ובמהלך 14 השנים שעבדה שם הרחיבה את תפקידה, התקדמה, חלשה על תחומים רבים והתמחתה בעיקר בתחום הייבוא והייצוא. כמו כל אנשי המקצוע האכפתיים – היא תמיד אמרה את האמת, גם כשדעתה הייתה שונה מזו של אחרים.
בתפקיד אחר, כמנהלנית בבית הספר, עבדה בצורה יוצאת דופן מול משרד החינוך והשיגה זכויות רבות למורים. הטוטאליות, ההשקעה, העבודה בשעות לא שעות – לא נעלמו מעיניו של הקיבוץ. גם בתפקיד חשבת השכר של הקיבוץ, דאגה לזכויות העובדים והגיעה להישגים. היא היתה תמיד האדם הנכון במקום הנכון, עם היכולות המתאימות, והותירה חותם בכל אשר נגעה בו.
בניגוד למסורת הקיבוצית, יהודית לא ידעה לרכוב על אופניים דו-גלגליים. כלי הרכב שלה היתה תלת-אופן. זה היה עוד לפני עידן הקלנועיות. "התלת אופן של יהודית" היה למיתולוגיה בקרב בני המשפחה המורחבת.
יהודית היתה הלב של המשפחה. תמיד במרכז. תמיד זוכרת את כל ימי ההולדת, מאכילה ומפנקת. היא טיפלה גם בהוריה, שעברו לגור בקיבוץ, ודיברה איתם ביידיש מעולה ועסיסית, בעיקר כשרצתה שילדיה לא יבינו. זה עבד. הם באמת לא הבינו.
האור שבחייה היו הנכדים: מיה, לוק, ארבל, רותם, אייל, זוהר, גיל ונועם. עם הנכדות, מיה וגיל, היה לה קשר מיוחד מאחר שלא היו לה בנות, אבל היא הייתה סבתא של כו-לם, נמרצת ופעילה מאוד. היא שמרה עם הנכדים והנכדות על קשר קרוב ותקשורת פתוחה, כולל קבוצת ווטסאפ. רוחה הצעירה סייעה בכך. כמו שהשפיעה על נכדיה, גם הם השפיעו עליה. יהודית עישנה במשך כמעט 40 שנה. אולם יום אחד, כשנכדה זוהר בן החמש אמר לה "סבתא, בלי סיגריות", הפסיקה לעשן בבת אחת. ככה, ביום אחד.
יהודית אהבה לקרוא. הספרייה שלה בבית היתה עשירה מאוד, והיא שלטה ברזי העברית. היא אהבה להקשיב לברברה סטרייסנד וליהורם גאון, וגם לדולי פרטון ולמוזיקת קאנטרי.
בשבת 7 באוקטובר 2023, כאשר חדרו המחבלים לקיבוץ, הייתה יהודית לבדה בביתה. בניה היו איתה בקשר עד הדקה האחרונה. למרות הפחד והאימה, יהודית כמו יהודית הצליחה לחשוב בבהירות. כבר בהודעה הראשונה לבנים ביקשה לבדוק אם הצבא בדרך. היא הבינה מיד שיש מחבלים בביתה. את הדקות האחרונות הקדישה כדי להפרד מבניה ובעלה. היא לא שרדה את המתקפה עליה – ועל הקיבוץ.
שלא במפתיע, יהודית עידכנה את יקיריה מראש איזה שיר היא רוצה שילווה את ההלוויה שלה: "כמו צמח בר", בביצועה של חוה אלברשטיין. היא אף רשמה זאת על הדלת, שאיש לא ישכח.
ואיש אכן לא ישכח את יהודית. צמח בר ייחודי. אישה חזקה ונוכחת. "מי שידע למחול, ימחל לי על אהבתי", אומר השיר שכה אהבה, "הזמן ישקיט הכול, אני הולכת לדרכי".
יהי זכרה ברוך.
באוגוסט 1948 עלתה המשפחה לארץ באונייה "קדמה", והתיישבה בגבעת עלייה ביפו. שנה לאחר מכן נולד ליהודית אח, נתן. ב-1950 עברו לקיבוץ כנרת. הם חיו שם שנתיים, ואז חזרו ליפו.
כילדה היתה יהודית תלמידה שקדנית וגם התמידה בלימודי מחול. בגיל 18 הפכה לבליינית במועדונים ובמסיבות בתל אביב של שנות השישים. מאחר שהמחזור שלה לא גויס – יהודית לא שירתה בצבא. היא עבדה במשרד עורכי דין מהבולטים בתל אביב, וכבר אז עשתה חיל בעבודתה. יהודית היתה צעירה ויפה. לאורך כל שנותיה נשארה נאה ואסתטית, וגם צעירות הקיבוץ נהגו לציין עד כמה היא מטופחת.
את שמעון פגשה בשנת 1970, כאשר למדה אצלו נהיגה. האהבה החלה לפרוח תוך זמן קצר. הם התקרבו, בילו יחד ושנתיים לאחר שהכירו – נישאו. את ביתם הקימו בגבעתיים, ושם נולדו צחי, גידי ואודי. לבארי עברה המשפחה ב-1976. למרות הלינה משותפת, גם בקיבוץ היתה יהודית נוכחת מאוד בחיי ילדיה, ותמיד היתה שם עבורם. את רצון הברזל שלה ואת הרצון לתרום לחברה העבירה לשלושת הבנים, שלמדו בשקדנות וגם שירתו בתפקידים משמעותיים בצבא ובמערכת הביטחון.
יהודית היתה אשה חזקה, דעתנית ובעלת חוש צדק מפותח – לפעמים מפותח מדי. היא הגיעה להישגים יוצאי דופן בעבודתה. היא החלה לעבוד כמזכירה במפעל הדפוס בקיבוץ, ובמהלך 14 השנים שעבדה שם הרחיבה את תפקידה, התקדמה, חלשה על תחומים רבים והתמחתה בעיקר בתחום הייבוא והייצוא. כמו כל אנשי המקצוע האכפתיים – היא תמיד אמרה את האמת, גם כשדעתה הייתה שונה מזו של אחרים.
בתפקיד אחר, כמנהלנית בבית הספר, עבדה בצורה יוצאת דופן מול משרד החינוך והשיגה זכויות רבות למורים. הטוטאליות, ההשקעה, העבודה בשעות לא שעות – לא נעלמו מעיניו של הקיבוץ. גם בתפקיד חשבת השכר של הקיבוץ, דאגה לזכויות העובדים והגיעה להישגים. היא היתה תמיד האדם הנכון במקום הנכון, עם היכולות המתאימות, והותירה חותם בכל אשר נגעה בו.
בניגוד למסורת הקיבוצית, יהודית לא ידעה לרכוב על אופניים דו-גלגליים. כלי הרכב שלה היתה תלת-אופן. זה היה עוד לפני עידן הקלנועיות. "התלת אופן של יהודית" היה למיתולוגיה בקרב בני המשפחה המורחבת.
יהודית היתה הלב של המשפחה. תמיד במרכז. תמיד זוכרת את כל ימי ההולדת, מאכילה ומפנקת. היא טיפלה גם בהוריה, שעברו לגור בקיבוץ, ודיברה איתם ביידיש מעולה ועסיסית, בעיקר כשרצתה שילדיה לא יבינו. זה עבד. הם באמת לא הבינו.
האור שבחייה היו הנכדים: מיה, לוק, ארבל, רותם, אייל, זוהר, גיל ונועם. עם הנכדות, מיה וגיל, היה לה קשר מיוחד מאחר שלא היו לה בנות, אבל היא הייתה סבתא של כו-לם, נמרצת ופעילה מאוד. היא שמרה עם הנכדים והנכדות על קשר קרוב ותקשורת פתוחה, כולל קבוצת ווטסאפ. רוחה הצעירה סייעה בכך. כמו שהשפיעה על נכדיה, גם הם השפיעו עליה. יהודית עישנה במשך כמעט 40 שנה. אולם יום אחד, כשנכדה זוהר בן החמש אמר לה "סבתא, בלי סיגריות", הפסיקה לעשן בבת אחת. ככה, ביום אחד.
יהודית אהבה לקרוא. הספרייה שלה בבית היתה עשירה מאוד, והיא שלטה ברזי העברית. היא אהבה להקשיב לברברה סטרייסנד וליהורם גאון, וגם לדולי פרטון ולמוזיקת קאנטרי.
בשבת 7 באוקטובר 2023, כאשר חדרו המחבלים לקיבוץ, הייתה יהודית לבדה בביתה. בניה היו איתה בקשר עד הדקה האחרונה. למרות הפחד והאימה, יהודית כמו יהודית הצליחה לחשוב בבהירות. כבר בהודעה הראשונה לבנים ביקשה לבדוק אם הצבא בדרך. היא הבינה מיד שיש מחבלים בביתה. את הדקות האחרונות הקדישה כדי להפרד מבניה ובעלה. היא לא שרדה את המתקפה עליה – ועל הקיבוץ.
שלא במפתיע, יהודית עידכנה את יקיריה מראש איזה שיר היא רוצה שילווה את ההלוויה שלה: "כמו צמח בר", בביצועה של חוה אלברשטיין. היא אף רשמה זאת על הדלת, שאיש לא ישכח.
ואיש אכן לא ישכח את יהודית. צמח בר ייחודי. אישה חזקה ונוכחת. "מי שידע למחול, ימחל לי על אהבתי", אומר השיר שכה אהבה, "הזמן ישקיט הכול, אני הולכת לדרכי".
יהי זכרה ברוך.
