איילת גודארד
-
28.06.1960 - 7.10.2023
איילת, אשת חינוך נערצת ולוחמת צדק, שעיצבה דורות של אנשים ולא הפסיקה לפעול למען העם והארץ שכל כך אהבה.
איילת נולדה ביוני 1960 בכפר גלים. בתם של רחל ויוסקה פרג, יוסקה שהיה בין ראשוני נאחביר. כשהייתה בת שלוש נפטר אביה, ורחל עברה עם איילת ואחיותיה רותי ותמי לקריית ביאליק. בית נדיר של נשות מעשה, חזקות ונחושות.
איילת גדלה להיות נערה פעילה, מדריכה בשבט הצופים המקומי. שם ניכרו הניצנים הראשונים של יכולותיה כמחנכת. אהבתה לאנשים, לטבע ולטיולים הובילה אותה להתגייס לצבא בתפקיד מדריכת טיולים בבית ספר שדה הר הנגב.
במהלך השירות איילת התגוררה בימית, בשנים האחרונות לפני הפינוי. יחד עם חברותיה הובילה ותיקים וצעירים, טירונים וקציני מטכ"ל במרחבים הפתוחים, משיח' ז'וויד וימת ברדוויל שבצפון האי סיני ועד לגבעות עלי מונטאר ורובע הקדרים שבלב רצועת עזה. הייתה קשובה לריחות, לטעמים, למסורות ולסיפורים. היא צברה ידע עצום, והצליחה לתת הקשר אנושי, מלא אנושיות לפסיפס המרהיב של הארץ.
השירות הצבאי הפגיש אותה לא רק עם מקומות יוצאי דופן, אלא גם עם אהבת חייה. באחת מגיחותיה לחוף הים פגשה במני, המציל החתיך והכריזמטי של ימית, מלך החוף. מהר מאוד הפכו למותג מני-ואיילת. הם התחתנו בחוף שבו הכירו. הייתה זו החתונה האחרונה בימית.
הזוג רצה לחזור לקיבוץ, אבל אמא של איילת לחצה שקודם תלמד מקצוע. לכן עברו לתל אביב. מני עבד כמציל בחוף הילטון, ואיילת למדה חינוך מיוחד והיסטוריה בסמינר הקיבוצים. ב-1983 נולדה מור. שמה מהדהד את דרך הבשמים שאיילת אהבה. כשחזרו לקיבוץ, נולדו גל ובר.
במקביל להתרחבות המשפחה, היתה איילת המחנכת האגדית של כיתות סביון, אלה ופטל. היא הייתה מורה מיוחדת, של פעם, כזו שמכניסה את הטבע לכיתה ומוציאה את הילדים החוצה. ב-1997 מונתה למנהלת בית הספר "נופים", בית הספר היסודי שנשאר בבית. איילת הכניסה תחת כנפיה את מערכת החינוך הבלתי פורמאלי, כולל פינת החי. הכל פרח תחת מגע ידיה. עם המעבר לבית הספר האזורי במעלה הבשור עברה לתפקיד מרכזת השינשינים בתק"ם. כך ליוותה מאות צעירים לפני הגיוס בשנת השירות שלהם.
לאורך כל השנים הצליחה איילת לשלב את אהבותיה: משפחה, חברים, טיולים וספר טוב. תמיד ובכל הזדמנות יצאה לטיולים, כבילוי מועדף וכדרך חיים. בגיל 38, כשהילדים כבר גדולים, יצאה איילת לטיול הגדול שלה. עם חברתה עדנה נסעה להודו ונפאל, פגשה את הרכסים המופלאים של ההימלאיה ואת בתי היתומים שפעלו באזור. היא הודיעה למשפחה שהגיעה השעה לשנת השירות האישית שלה. ב-2005 אימצו מני ואיילת את גוני, בנם הרביעי, ילד רגיש ושובה לב.
איילת הייתה אמא למופת וסבתא נערצת. לכל ילד התאימה משהו אישי ומיוחד, יצירה, הזמנה לפעילות או בצק להכנת עוגיות. תשומת הלב האישית והיכולת להתייחס לכל אדם בגובה העיניים הפכו את איילת לפרופסור של יחסי אנוש. היא אירחה באותה נדיבות ופשטות את ילדי הגן או את מאות אנשי פרלמנט העמק. יחד עם מני הקימה בית פתוח, הומה אורחים, ילדים, נכדים, מאומצים, חניכים, משפחה וחברים. הרבה מאוד חברים.
איילת האמינה בכל ליבה בקיבוץ ובחבריו, ולקחה חלק פעיל בחיי הקיבוץ. טביעת אצבעותיה נמצאת בכל מקום: בילדים שגדלו; בפינת החי; בשבילי האופניים שהייתה שותפה לתכנונם; בקומונות השינשינים שהביאה לבארי, באירועי התרבות שיזמה, באמונתה שאפשר לשנות ולהשפיע ולעשות. היא פעלה מתוך בעירה פנימית, התמסרות אין קץ ותחושת שליחות שלא יודעת גבול.
בשבת בבוקר, 7 באוקטובר 2023, נרצחה עם מני, יחד בבית שאהבו, בקיבוץ שהיה להם בית.
יהי זכרה ברוך.
איילת נולדה ביוני 1960 בכפר גלים. בתם של רחל ויוסקה פרג, יוסקה שהיה בין ראשוני נאחביר. כשהייתה בת שלוש נפטר אביה, ורחל עברה עם איילת ואחיותיה רותי ותמי לקריית ביאליק. בית נדיר של נשות מעשה, חזקות ונחושות.
איילת גדלה להיות נערה פעילה, מדריכה בשבט הצופים המקומי. שם ניכרו הניצנים הראשונים של יכולותיה כמחנכת. אהבתה לאנשים, לטבע ולטיולים הובילה אותה להתגייס לצבא בתפקיד מדריכת טיולים בבית ספר שדה הר הנגב.
במהלך השירות איילת התגוררה בימית, בשנים האחרונות לפני הפינוי. יחד עם חברותיה הובילה ותיקים וצעירים, טירונים וקציני מטכ"ל במרחבים הפתוחים, משיח' ז'וויד וימת ברדוויל שבצפון האי סיני ועד לגבעות עלי מונטאר ורובע הקדרים שבלב רצועת עזה. הייתה קשובה לריחות, לטעמים, למסורות ולסיפורים. היא צברה ידע עצום, והצליחה לתת הקשר אנושי, מלא אנושיות לפסיפס המרהיב של הארץ.
השירות הצבאי הפגיש אותה לא רק עם מקומות יוצאי דופן, אלא גם עם אהבת חייה. באחת מגיחותיה לחוף הים פגשה במני, המציל החתיך והכריזמטי של ימית, מלך החוף. מהר מאוד הפכו למותג מני-ואיילת. הם התחתנו בחוף שבו הכירו. הייתה זו החתונה האחרונה בימית.
הזוג רצה לחזור לקיבוץ, אבל אמא של איילת לחצה שקודם תלמד מקצוע. לכן עברו לתל אביב. מני עבד כמציל בחוף הילטון, ואיילת למדה חינוך מיוחד והיסטוריה בסמינר הקיבוצים. ב-1983 נולדה מור. שמה מהדהד את דרך הבשמים שאיילת אהבה. כשחזרו לקיבוץ, נולדו גל ובר.
במקביל להתרחבות המשפחה, היתה איילת המחנכת האגדית של כיתות סביון, אלה ופטל. היא הייתה מורה מיוחדת, של פעם, כזו שמכניסה את הטבע לכיתה ומוציאה את הילדים החוצה. ב-1997 מונתה למנהלת בית הספר "נופים", בית הספר היסודי שנשאר בבית. איילת הכניסה תחת כנפיה את מערכת החינוך הבלתי פורמאלי, כולל פינת החי. הכל פרח תחת מגע ידיה. עם המעבר לבית הספר האזורי במעלה הבשור עברה לתפקיד מרכזת השינשינים בתק"ם. כך ליוותה מאות צעירים לפני הגיוס בשנת השירות שלהם.
לאורך כל השנים הצליחה איילת לשלב את אהבותיה: משפחה, חברים, טיולים וספר טוב. תמיד ובכל הזדמנות יצאה לטיולים, כבילוי מועדף וכדרך חיים. בגיל 38, כשהילדים כבר גדולים, יצאה איילת לטיול הגדול שלה. עם חברתה עדנה נסעה להודו ונפאל, פגשה את הרכסים המופלאים של ההימלאיה ואת בתי היתומים שפעלו באזור. היא הודיעה למשפחה שהגיעה השעה לשנת השירות האישית שלה. ב-2005 אימצו מני ואיילת את גוני, בנם הרביעי, ילד רגיש ושובה לב.
איילת הייתה אמא למופת וסבתא נערצת. לכל ילד התאימה משהו אישי ומיוחד, יצירה, הזמנה לפעילות או בצק להכנת עוגיות. תשומת הלב האישית והיכולת להתייחס לכל אדם בגובה העיניים הפכו את איילת לפרופסור של יחסי אנוש. היא אירחה באותה נדיבות ופשטות את ילדי הגן או את מאות אנשי פרלמנט העמק. יחד עם מני הקימה בית פתוח, הומה אורחים, ילדים, נכדים, מאומצים, חניכים, משפחה וחברים. הרבה מאוד חברים.
איילת האמינה בכל ליבה בקיבוץ ובחבריו, ולקחה חלק פעיל בחיי הקיבוץ. טביעת אצבעותיה נמצאת בכל מקום: בילדים שגדלו; בפינת החי; בשבילי האופניים שהייתה שותפה לתכנונם; בקומונות השינשינים שהביאה לבארי, באירועי התרבות שיזמה, באמונתה שאפשר לשנות ולהשפיע ולעשות. היא פעלה מתוך בעירה פנימית, התמסרות אין קץ ותחושת שליחות שלא יודעת גבול.
בשבת בבוקר, 7 באוקטובר 2023, נרצחה עם מני, יחד בבית שאהבו, בקיבוץ שהיה להם בית.
יהי זכרה ברוך.
