דנה בכר

כבר כילדה לקחה את תפקיד המבוגרת האחראית, והיתה קיבוצניקית קטנה בכל רמ"ח אבריה. נערה חרוצה עם מוסר עבודה שעבדה בנוי, בחדר האוכל ולבסוף עם ילדים - התחום שיהפוך לייעודה ולמפעל חייה. בתיכון למדה במגמת גרפיקה. במקביל הדריכה בנוער העובד והלומד. וכבשה את לב חניכיה בחום שקרן ממנה. היא נישקה וחיבקה רחוקים וקרובים כאילו היו בני משפחה.

דנה אהבה לרקוד ריקודי עם, תחביב שילווה אותה כל חייה. היא היתה בכיתה י"א כשחזרה עם חברותיה מערב ריקודים. הן עצרו לרגע בשער הקיבוץ ששמרו בו חיילים, ושאלו לשמותיהם. אבידע, היה אחד מהם. כעבור עשר דקות שבה דנה על עקבותיה, לבדה, ושאלה שוב לשמו. מאז לא נפרדו.

דנה שרתה ביחידת הבקרה האווירית של חיל האוויר בבסיס מירון, והמשיכה לשירות קבע. עם שחרורה הצטרפה לאבידע בבארי, ומשם המשיכו לתל אביב. אבידע השלים בגרויות ודנה עבדה ב"גן ציונה", גן בניחוח קיבוץ שתול בלב הכרך.

התחנה הבאה של הזוג היתה דרום אמריקה. ב 1995 יצאו לדרך עם שק שינה כפול, ואוהל. נסעו בטרמפים, וחרשו את היבשת לאורכה ולרוחבה. כשהטמפרטורות צנחו למינוס עשרים ואבידנה – כך כונו – הבינו שלא יוכלו ללון בטבע, חברו למקומיים שהלינו אותם בביתם. כשהתחמם מעט, חזר אבידע לדוג ודנה - לצלם תורמוסים. משם המשיכו לשנה וחצי בניו יורק, ודנה שוב עבדה כמטפלת בילדים.

עם שובם לארץ השתקעו בבארי. בקיץ של שנת 2000 התחתנו בבריכה של הקיבוץ. אחרי שלושה בנים רותם, נופר וכרמל, נולדה הבת הדר. דנה היתה אימא אוהבת, מסורה ומגוננת, שידעה להתאים את עצמה לאופי של כל אחד מילדיה. כרמל, למשל, דרש שהיא תנשק אותו רק פעמיים ביום. היה זה בית חם ועליז, חלק ממשפחת בכר הגדולה. כשאחותה עינת הקימה בית ומשפחה בבארי, נודעו שתיהן בשם "האחיות שלוסברג", צמד שתמיד הביע את דעתו אם חשב שדברים לא מתנהלים כמו

לדנה היה קצב משלה. היא התנהלה לאט, באיזי, אבל מעולם לא איחרה. היא אהבה אוכל טוב, בילוי במסעדות, מסעות סקי משפחתיים, וטיולים. עם אבידע היתה לה זוגיות מכבדת, נוגעת ומלטפת. בימי שישי בצהריים התפנו לטקס הפרטי שלהם: אבידע היה נוהג בשדות, ודנה תופסת תנומה לצלילי שירי ארץ ישראל.

בשבת בבוקר נכנסה משפחת בכר לממד. אבידע והדר נפצעו אך שרדו. לפני שנפרדה מהם לעולמים, הספיקה דנה להגיד "אני אוהבת את כולם, אין לי שום דבר נגד אף אחד".