ליאן שרעבי

בנעוריה, שני האחים הגדולים כבר יצאו מהבית ללמוד. ליאן וסטיבן גדלו יחד והיו חברים טובים. עם השנים התפזרו האחים על פני הגלובוס. ניל בקנדה, איאן בטנריף, ליאן בישראל. סטיבן נשאר קרוב להורים בבריסטול, והיום בווילס. לאורך כל השנים ליאן הקפידה קשר על כל בני המשפחה. לעיתים קרובות נסעו אחד אל השני. כריסטמס היה חג האיחוד המשפחתי, וליאן נסעה עם המשפחה כל שנה, חוץ מתקופת הקורונה.

ליאן למדה בבית הספר מנגוטספילד והצטיינה במיוחד במוסיקה. בגיל ההתבגרות מצאה לעצמה עבודות מגוונות: חנות ירקות,מבית אבות, ועזרה לצעירים עם מוגבלויות. כתום הלימודים עבדה תקופה קצרה במשרד עורכי דין, ואז החליטה לטייל בעולם. ליאן יצאה עם אחיה לצרפת, מצאה עבודה וטיילה שם כשלושה חודשים.

באפריל 1995 מלאו לה 20, והיא החליטה להתנסות בחווית הקיבוץ. היא פנתה למשרד בלונדון שגייס מתנדבים לקיבוצים. התארגנה קבוצה של 10 מתנדבים, שנפגשו לראשונה בשדה התעופה. איתם הגיעה לבארי. התכנית היתה להשאר כאן למשך שלושה חודשים. אבל ליאן נשארה קצת, בעצם הרבה, יותר. "פגשתי את אלי אחרי מספר חודשים, ונשארתי בשבילו, בגללו" אמרה בתכנית "סליחה על השאלה" בטלויזיה המקומית.

ליאן חזרה לאנגליה, אבל אחרי מספר שבועות דפק אלי על דלתה, והציע לה נישואים. ביולי 2000 התחתנו אלי וליאן בטכס צנוע בבריסטול. שבועים אחר כך חגגו את חתונתם במסיבה בבארי.

ההורים קיבלו את המצב החדש, לדבריה "כי לא מתווכחים עם ילדה מאוהבת". אבל היו געגועים. למשפחה, לשפה, להומור, למנטליות האנגלית, לתחושת השייכות, לבירה. ליאן הקפידה לחזור הביתה לאנגליה פעם או פעמיים בשנה. ובכל זאת, בארי הפכה לבית.

העבודה הראשונה של ליאן היתה במרכולית. היא הפליאה בחריצותה, בזריזות אצבעותיה על הקופה, ובאופן שבו זכרה הכל על כולם. לא עבר זמן רב והיא גוייסה לדפוס, שם עבדה 22 שנה - בהתחלה במחלקת הכרטיסים, אחר כך בהנהלת חשבונות.

כשהבנות גדלו איפשרה לעצמה לצאת ללימודים, ועבדה עם רופא השיניים בחדר הטיפול וגם בניהול התורים, מצחיקה וצוחקת על הכל. ביחוד על גלותה מרצון בארץ אסייתית מוכת פוליטיקאים חסרי אחריות.

ליאן היתה חברת כבוד בלהקת האנגלוסקסים המקומית, חבורה גדולה של מתנדבים שהתבייתו בקיבוץ. את המועדון ייסד פול. יחד חגגו ארוחות משותפות בלי בני הנייטיבס, בני הזוג. תענוג היה להסתכל על האנגליה שמדברת עברית קיבוצניקית במבטא בריטי מובהק. מדי פעם הצלחנו להעלות את ליאן על הבמה. לפעמים ניגנה בסקסופון, ולפעמים שרה מעומק הלב ויכולנו לשמוע אותה מדלגת בין האוקטבות וחוגגת את האנגלית.

ב 2007  נולדה נויה, ושלוש שנים אחריה - יהל. הבנות היו מרכז עולמה של ליאן. היא טיפלה בהן במסירות ושמרה עליהן כלביאה. מובן מאליו שלא שכחה לצחוק עליהן מדי פעם, כי "מה שוות בנות אם אי אפשר לצחוק עליהן". הבנות נחנו ביופי מיוחד לשילוב תימני-אירופאי, וליאן הקפידה לחנך אותן ברוח הממלכה, כולל נימוסים והליכות. שיעורי בית היו חובה.

נויה היתה תמיד ילדה בוגרת יחסית לבני גילה בכיתת אפרסק. תלמידה טובה וחרוצה, אחות מגוננת ליהל. היא אהבה לבשל עם סבתא אוכל מזרחי. מגיל 14 התנדבה לעבוד עם ילדים מתקשים בקיבוץ כי רצתה לעזור לאלו שהיה להם פחות מזל ממנה. היא יצרה בקלות קשר עם הילדים וחלמה לעסוק בתחום החינוך ולהיות גננת. היא היתה קשובה לאנשים, והיתה כותבת הספדים באזכרות וברכות בימי הולדת.

המוסיקה היתה חלק מחייה של נויה. היא אהבה ללכת עם חברות להופעות. לאחרונה הלכה עם כל המשפחה להופעה של חנן בן ארי שארבעתם מאוד אוהבים.

יהל היתה ילדת פרא, טום בוי עם גומות חן בלחיים. השתתפה בחוג כדורגל בקיבוץ, ואהבה התעמלות קרקע. היתה תלמידה מצטיינת למרות שממש לא היתה מסוגלת לשבת בשקט בשיעורים. במיוחד אהבה מתימטיקה. ילדה חריפה וישירה. מחוברת מאד להורים אבל גם שטותניקית. היו לה אנרגיות בשמים. תמיד שמחה, תמיד צוחקת ומצחיקה. היתה לה אנגלית מצויינת, והיתה מתורגמנית של המשפחה.

בקיבוץ עבדה בפינת החי, ובילתה שם לפחות פעמים בשבוע. היא אהבה לטייל בטבע, לשחות בבריכה, וגם להתאפר ולהתלבש יפה.

השנה האחרונה היתה שנת בר מצווה של כיתת שלדג. היא היתה מעורבת בבניית המחנה, הכנת כתובות האש,והשתתפה במופע החגיגי. ילדת אהבה עם מקום בלב לכולם. ראשונה לעזור, והאחרונה לעזוב את המקום.