עמיר וייס

היא שירתה בצבא כסמלת מבצעים בשארם א-שייח'. מלחמת יום הכיפורים עברה עליה בבונקר בהרים שמעל שארם, ולאחר שהכל הסתיים עוד הספיקה לטייל בהרי סיני עם חבריה ליחידה.

עמיר היה בנם השני של מירה ואברי, שמשפחותיהם הגיעו לארץ מרומניה והונגריה. את בנם הראשון איבדו עוד בינקותו. עמיר ורביב אחיו הצעיר התייתמו מאימם, שנפטרה ממחלת הסרטן. כשעמיר היה בן 12 התחתן אביו בשנית, והמשפחה עברה לחולון, שם נולדו שני אחיו למחצה – אסנת ואילן.

עמיר אהב את חיי הקיבוץ ואת נופי הגלבוע. עוד בבית הספר היסודי בקיבוץ למד לנגן בצ'לו, וכשהגיע לתיכון, למד בבית הספר תלמה ילין במגמת מוזיקה וניגן בצ'לו ובקונטרבס.

היתה זו מתי שהציעה לעמיר נישואים. עמיר סירב תחילה להצעה, אך לאחר שבוע על שפת הים באילת הציע למתי כי תינשא לו. וכך היה. הם נישאו ב 1977 בחתונה צנועה בבניין הרבנות בחולון, ומאז לא נפרדו.

תחילה גרו באילת, שם נולדו התאומים רן ומיכל. לאחר מכן עברה המשפחה לקיבוץ רמת רחל, שם נולד הבן יובל. לאחר שלוש שנים עזבו את רמת רחל וחיפשו קיבוץ לעבור אליו. בבארי הציעו להם דירה קטנה שבה יגורו עד שיבנו דירות ללינה משפחתית, וכך ב 1985 הגיעו לקיבוץ. כאן נולד הבן אורן.

כילדה חלמה מתי להיות מורה, ואהבה לשחק עם חברותיה משחקים שבהם היא המורה והן התלמידות. את חלומה זה הגשימה במלואו. היא למדה לתעודת הוראה ותואר ראשון בחינוך, ומאוחר יותר לתואר שני בניהול מערכות חינוך. תחילה עבדה כמורה בבית הספר היסודי בבארי, ובהמשך הקימה וניהלה את בית הספר היסודי "נופים" בקיבוץ, שהתאפיין ברוח ההתיישבות העובדת

הערכית והחקלאית. מתי היתה מחלוצי עובדי החוץ של בארי. היא יצאה לעבוד ברשת ברנקו וייס ועסקה בפיתוח תוכן פדגוגי וניהול תוכניות חינוכיות בכל רחבי הארץ. בהמשך עברה לקרן רש"י והשתלבה בתוכנית "קרן קציר" שעוסקת במלגות לסטודנטים. משם המשיכה להדרכה,

לייעוץ אישי ולקואצ'ינג למנהלי בתי ספר. גם לאחר שיצאה לגמלאות המשיכה לפעול במרץ ועבדה במכללת ספיר בתוכנית קהילות אמנות. גם שם עשתה חייל.

עמיר, שכבר מילדות אהב את המרחבים ואת הטבע, מצא את ייעודו בעבודה בחקלאות בגד"ש, שאותו גם ניהל במשך שנים רבות. "זכרונות הילדות הטובים ביותר שלנו", מספרים ילדיו, "הם כשאנחנו עם אבא על הטרקטור בשדות הבוטנים, הגזר והכותנה". את כישרונו המוזיקלי ביטא עמיר בשירה בכל טקסי הקיבוץ. השיר המזוהה עימו ביותר הוא "עומר עומר", שאותו שר מדי שנה בחג העומר הנחגג בבארי יום לפני סדר פסח, ובו קוצרים החקלאים את השיבולים הראשונות.

כשסיים את עבודתו בגד"ש יצא עמיר ללימודי מנהל עסקים ברופין, והחל לעבוד בענף הדפוס בבארי, שם ניהל את המחסן והמערך הלוגיסטי במשך שנים רבות. גם לאחר שיצא לגמלאות המשיך לעבוד ולתרום בדפוס בתפקידים שונים.

מתי ועמיר זכו לאהוב זה את זו אהבה גדולה. למרות שהיו שונים אחד מהשני – הוא מופנם ושקט, והיא אנרגטית ופעלתנית. הם השלימו זה את זה ועשו הכל ביחד. שניהם אהבו את שירי הארץ הזאת - ועמיר אהב גם מוזיקה קלאסית. שניהם אהבו את הקרבה לטבע, את הנופים, את מרחבי הנגב. הזיכרון המשפחתי הבהיר ביותר של ילדיהם הוא "הפיקניק בכלניות". בכל שנה בפברואר, החודש שבו נולדו שניהם, יצאו מתי ועמיר עם ילדיהם ונכדיהם לשדות הכלניות הפורחים של הדרום וחגגו שם בפיקניק משפחתי. "זה היה חשוב להם יותר מכל דבר אחר", אומרת ביתם מיכל.

משפחתם עמדה בראש מעיניהם. "הם היו הורים מעורבים ומגוננים", מספרים ילדיהם. "תמיד היו שם עבורנו ותמיד ידענו שאפשר לסמוך עליהם. יכולנו להתקשר אליהם מכל מקום בארץ, בכל שעה ביום – ואבא היה יוצא לאסוף אותנו מכביש חשוך, או מבסיס מרוחק. מפעל החיים הכי משמעותי של אמא ואבא היה לשמור על משפחה מלוכדת וחזקה. בזכותם כולנו חזרנו לגור בבארי".

לעמיר ומתי היו עשרה נכדים, שבהם טיפלו במסירות ובשמחה גדולה. ביתם שימש בית שני לנכדים. הם הקדישו להם את מלוא זמנם ומרצם, והיה להם קשר מיוחד וקרוב עם כל אחד מהם.

בשנים האחרונות, לאחר שיצאו לגמלאות, טיילו מתי ועמיר ברחבי העולם. היו אלה שנותיהם הטובות ביותר. הם טרפו את החיים ורצו לראות הכל. הם תיכננו לנסוע, לראות ולהתנסות. היו להם עוד חלומות רבים - שנקטעו באכזריות.

כשהחלה המתקפה על קיבוץ בארי בשבת 7 באוקטובר 2023 התבצרו מתי ועמיר בביתם כמו כל תושבי הקיבוץ. הם נפגעו והבינו כי לא ישרדו. מילותיהם האחרונות היו מילים של אהבה גדולה לילדיהם ולנכדיהם. "הם הלכו ביחד", אומרים ילדיהם, "ואם יש משהו שאפשר להתנחם בו זה שאיש מהם לא יצטרך לחיות בלי השני. הם היו החברים הכי טובים והם אהבו אחד את השנייה. אמא