עמיר וייס
סיפור החיים של עמיר וייס
פברואר 1954 – 7 באוקטובר 2023
מתי ועמיר, עמיר ומתי, נולדו שניהם
בפברואר 1954
עמיר היה בנם השני של מירה ואברי,
שמשפחותיהם הגיעו לארץ מרומניה והונגריה. את בנם הראשון איבדו עוד בינקותו. עמיר
ורביב אחיו הצעיר התייתמו מאימם, שנפטרה ממחלת הסרטן. כשעמיר היה בן 12
התחתן אביו בשנית, והמשפחה עברה לחולון, שם נולדו שני אחיו למחצה – אסנת ואילן.
עמיר אהב את חיי הקיבוץ ואת נופי הגלבוע. עוד בבית הספר היסודי בקיבוץ
למד לנגן בצ'לו, וכשהגיע לתיכון, למד בבית הספר תלמה ילין במגמת מוזיקה וניגן
בצ'לו ובקונטרבס
בצבא שירת כקצין בחיל התחזוקה. לאחר שיחרורו, עבד כאיש ביטחון בחברת
ארקיע והוצב באילת. שם פגש את מתי.
היתה זו מתי שהציעה לעמיר נישואים. עמיר סירב תחילה להצעה, אך לאחר
שבוע על שפת הים באילת הציע למתי כי תינשא לו. וכך היה. הם נישאו ב-1977 בחתונה
צנועה בבניין הרבנות בחולון, ומאז לא נפרדו.
תחילה גרו באילת, שם נולדו התאומים רן ומיכל. לאחר מכן עברה המשפחה
לקיבוץ רמת רחל, שם נולד הבן יובל. לאחר שלוש שנים עזבו את רמת רחל וחיפשו קיבוץ
לעבור אליו. בבארי הציעו להם דירה קטנה שבה יגורו עד שיבנו דירות ללינה משפחתית,
וכך ב-1985 הגיעו לקיבוץ. כאן נולד הבן אורן.
עמיר, שכבר מילדות אהב את המרחבים ואת הטבע, מצא את ייעודו בעבודה
בחקלאות בגד"ש, שאותו גם ניהל במשך שנים רבות. "זכרונות הילדות הטובים
ביותר שלנו", מספרים ילדיו, "הם כשאנחנו עם אבא על הטרקטור בשדות
הבוטנים, הגזר והכותנה". את כישרונו המוזיקלי ביטא עמיר בשירה בכל טקסי
הקיבוץ. השיר המזוהה עימו ביותר הוא "עומר עומר", שאותו שר מדי שנה בחג
העומר הנחגג בבארי יום לפני סדר פסח, ובו קוצרים החקלאים את השיבולים הראשונות.
כשסיים את עבודתו בגד"ש יצא עמיר ללימודי מנהל עסקים ברופין,
והחל לעבוד בענף הדפוס בבארי, שם ניהל את המחסן והמערך הלוגיסטי במשך שנים רבות.
גם לאחר שיצא לגמלאות המשיך לעבוד ולתרום בדפוס בתפקידים שונים.
מתי ועמיר זכו לאהוב זה את זו אהבה גדולה. למרות שהיו שונים אחד מהשני
– הוא מופנם ושקט, והיא אנרגטית ופעלתנית. הם השלימו זה את זה ועשו הכל ביחד.
שניהם אהבו את שירי הארץ הזאת - ועמיר אהב גם מוזיקה קלאסית. שניהם אהבו את הקרבה
לטבע, את הנופים, את מרחבי הנגב. הזיכרון המשפחתי הבהיר ביותר של ילדיהם הוא
"הפיקניק בכלניות". בכל שנה בפברואר, החודש שבו נולדו שניהם, יצאו מתי
ועמיר עם ילדיהם ונכדיהם לשדות הכלניות הפורחים של הדרום וחגגו שם בפיקניק משפחתי.
"זה היה חשוב להם יותר מכל דבר אחר ", אומרת ביתם מיכל.
משפחתם עמדה בראש מעיניהם. "הם היו הורים מעורבים
ומגוננים", מספרים ילדיהם. "תמיד היו שם עבורנו ותמיד ידענו שאפשר לסמוך
עליהם. יכולנו להתקשר אליהם מכל מקום בארץ, בכל שעה ביום – ואבא היה יוצא לאסוף
אותנו מכביש חשוך, או מבסיס מרוחק. מפעל החיים הכי משמעותי של אמא ואבא היה לשמור
על משפחה מלוכדת וחזקה. בזכותם כולנו חזרנו לגור בבארי".
לעמיר ומתי היו עשרה נכדים, שבהם טיפלו במסירות ובשמחה גדולה. ביתם
שימש בית שני לנכדים. הם הקדישו להם את מלוא זמנם ומרצם, והיה להם קשר מיוחד וקרוב
עם כל אחד מהם.
בשנים האחרונות, לאחר שיצאו לגמלאות טיילו מתי ועמיר ברחבי העולם. היו
אלה שנותיהם הטובות ביותר. הם טרפו את החיים ורצו לראות הכל. הם תיכננו לנסוע,
לראות ולהתנסות. היו להם עוד חלומות רבים
- שנקטעו באכזריות.
כשהחלה המתקפה על קיבוץ בארי בשבת 7 באוקטובר 2023 התבצרו מתי ועמיר
בביתם כמו כל תושבי הקיבוץ. הם נפגעו והבינו כי לא ישרדו. מילותיהם האחרונות היו
מילים של אהבה גדולה לילדיהם ולנכדיהם. "הם הלכו ביחד", אומרים ילדיהם,
"ואם יש משהו שאפשר להתנחם בו זה שאיש מהם לא יצטרך לחיות בלי השני. הם היו
החברים הכי טובים והם אהבו אחד את השנייה. אמא תמיד היתה אומרת: אני לא יודעת מה
אעשה בלעדיו".
עמיר ומתי, מתי ועמיר, הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו.
