תמי סוכמן

תמי נולדה בקיבוץ קדמה, בת בכורה לאבא ולאה ברמק. כחודשיים לפני הולדתה השתתפו הוריה בהקמת " 11 הנקודות", מבצע התיישבות בנגב הצפוני שהתקיים במוצאי יום הכיפורים תש"ז, וכך היו ממייסדי קיבוץ קדמה - אחת מאותן 11 נקודות ישוב.

תמי נולדה בסוף ינואר 1947, חודשים בודדים לפני הכרזת המדינה, ושנתיים אחריה נולד אחיה, אודי. כשהייתה בת חמש נפטרה אימם לאה, ומאז תמי גידלה את אחיה הקטן אודי כאם. בין השניים נרקם קשר הדוק ומיוחד. זמן קצר לאחר מותה של לאה התחתן אביה של תמי, אבא, עם חנה. לשניים נולדו שלושה ילדים – עדה, והתאומות ורד וניצן.

ב 1962, לאחר שקיבוץ קדמה התפרק, נקלטה המשפחה בת שבע הנפשות בבארי. תמי, מקבוצת "שלהבת", מחזור ב' של בני בארי, התגלתה כנערה פעלתנית, שלא לומר היפראקטיבית, לא קלה לריסון, במקום לצעוד רגיל בשביל היא התקדמה בגלגלונים...

ב 1968, כשהייתה בת 20 וקצת, ובהיריון – התחתנה עם צבי סוכמן, ילד חוץ בקבוצת "אשל", מחזור א' בבארי, שהיה מבוגר ממנה בשנתיים. החתונה הקיבוצית, עם זוג נוסף שנישא באותו יום, נערכה בבארי. לבתם הבכורה קראו אלה, ולאח הקטן, שנולד שנה וחצי אחריה, גידי. בהמשך נולד בן, היום מנכ"ל "דפוס בארי". עשרים שנה אחרי החתונה נכנסה תמי להיריון רביעי, ונולדה בת הזקונים, גל. בני הזוג סוכמן התגרשו בהמשך.

תמי לא נודעה כאם קשוחה במיוחד. כל השנים אמרה לילדיה אמירות בסגנון "אתם גידלתם את עצמכם". בשנותיה האחרונות, כשהילדים בגרו ועוררו את גאוותה, אמרה להם ש"אני מסתכלת עליכם, ומבינה שאולי בכל זאת עשיתי משהו טוב".

משהו מיוחד שאפיין את תמי, היה יכולתה לזהות את האופנה הבאה. היא הייתה הראשונה בבארי שלבשה ג'ינס עם חנות, ותמיד כשחזרה עם זוג עגילים חדש מתל-אביב, כולן הציצו באוזניה בהתפעלות. הייתה לה היכולת לזהות טרנדים רגע לפני שפרצו, ועין רגישה לאיכות ולשיק. כשהייתה נכנסת לחנות, הייתה מזהה מתוך אלפי הבגדים את פריט הלבוש המיוחד והמקורי ביותר. אחרי שלבשה אותו, כולם החלו לחקות אותה.

חוש האופנה התחבר היטב לרוח האמנית שבה. בצעירותה למדה תפירה ועיצוב בשנקר. רק שם, אחרי שנות בית-הספר הקשות, התגלתה לראשונה כתלמידה חרוצה ומבריקה. עם שובה לקיבוץ השתלבה כמורה בבית-הספר ולימדה את כל מלאכות היד – צורפות, נגרות, תפירה ומה לא. היא שימשה גם כמחנכת כיתה, ובזמנה הפנוי יצרה בעצמה תכשיטים מזהב וכסף ותפרה בגדים.

ב 1986 מונתה למנהלת המתפרה בבארי והזניקה אותה קדימה. כמו בכל פרויקט בו נטלה חלק, גם כאן הסתערה על המטרה ברוח טובה ובדחף עז לעשות. תחת ידיה הפכה המתפרה למפעל תפירה של ממש. תמי ניהלה את מתפרת בארי במשך כמעט שלושים שנה, וגם אחרי צאתה לפנסיה המשיכה לעבוד בה.

לאחר שסיימה לנהל את המתפרה פתחה מותג משלה, "תמיתיק", תיקים מעוצבים אותם הייתה תופרת ומוכרת לחברים ולחברים של חברים. התיקים היו לסיפור הצלחה ונודעו בקרב יודעי ח"ן בכל רחבי הארץ. במהלך מגפת הקורונה תפרה מסיכות בד לפנים. היא פשוט לא ידעה לשבת בשקט.

עוד במהלך עבודתה במתפרה החלה ללמוד רפואה אלטרנטיבית, והייתה מטפלת בשיאצו, טווינה ודיקור סיני. בטיפוליה נגעה באנשים בעדינות, פיזית ורוחנית, וסייעה להם להירפא. בשנים האחרונות לחייה פסקה מלטפל, בגלל כאבים בידיה, אך המשיכה להעניק עצות מועילות ולהמליץ על חומרים טבעיים להרגעה.

לתמי היו 12 נכדים, ועם כל אחד מהם היה לה קשר מיוחד. היא דיברה אל נכדיה בגובה העיניים, הייתה הסבתא שאליה קופצים לאכול עוגיות, או כשצריך לתקן איזה בגד. חלק גדול ממשפחתה התגורר לצדה בבארי ועטף אותה באהבה. אביה, "סבא אבא" כפי שקראו לו כל בני שבט ברמק הגדול, חי כמעט עד גיל מאה בבארי, ונפטר ארבע שנים לפני מותה.

ביתה, שהיה שזור פרחים, ציורים ויצירות אמנות, שאת כולם בחרה באנינות טעם, היה מוקד של פעילות משפחתית. היא הייתה אחראית על הפקת ימי ההולדת, כתיבת הברכות ואפיית העוגות. במהלך מגפת הקורונה פתחו תמי ואחיותיה את "ברמ'קפה", בית קפה חברתי ששמו הדהד את שם משפחתן המקורי, ושרת את תושבי בארי הצמאים למקום מפגש. מדי רביעי אחר הצהריים נפתח המקום לחברים, ובו לצד הקפה הוגשו גם עוגות מעשה ידיהן של האחיות ברמק - פאי לימון, עוגיות קצף, שוקולד צ'יפס, עוגת תפוזים, עוגת גבינה ועוד. תמי, כבר פנסיונרית אבל הרוח החיה מאחורי המיזם, בילתה את ימות השבוע ברכישת מוצרים והכנת המטבח לאפייה של ימי רביעי. את האורחים קיבלה במאור פנים ועוגה. תמי, בעלת רצון אינסופי לנתינה, הרבתה להתנדב ולתרום. אחד האנשים להם סייעה במשך שנים היה חאלד, תושב רצועת עזה שעד האינתיפאדה הראשונה עבד בבארי כבנאי. לאחר שלא הורשה להיכנס לישראל, החלה תמי לאסוף מהחברים כסף ולהעבירו למשפחתו של חאלד בעזה. התרומות נאספו והועברו במשך שנים, והקשר עם חאלד כלל גם ברכות בימי הולדת וחגים.

בשנים האחרונות התנדבה תמי ב"בדרך להחלמה", ארגון מתנדבים המפעיל הסעות לחולים פלסטיניים, ומעביר אותם ממעברי הגבול לבתי חולים בשטח ישראל. אחת לשבוע נסעה למעבר ארז, אספה משם את המטופל מרצועת עזה, הסיעה אותו לבית החולים, המתינה עד שיסיים את הטיפול, ואז הסיעה אותו חזרה למחסום. פעם אחת, כשאחיו של חאלד חלה בסרטן ואושפז בישראל, התאפשר לתמי לאסוף את חאלד מהמחסום. בדרך לבית החולים עצרה בקיבוץ בארי, שם פגש את החברים מהקיבוץ שלא ראה שנים.

בבוקר יום שבת, ה 7 באוקטובר 2023 , שהתה תמי בביתה בבארי. כשהחלה מתקפת הטרור של חמאס היא נכנסה לממ"ד והתקשרה לבני משפחתה. כשהתברר שמחבלים חדרו לקיבוץ, הנחה אותה בנה בן, שגר בסמוך אליה, להחזיק את ידית דלת הממ"ד כך שהמחבלים לא יוכלו להגיע אליה. תמי החזיקה בידית בכל כוחה, עד שהרגישה שהיא עומדת להתעלף והתיישבה לנוח. זמן קצר אחר כך שמע בנה בטלפון, כיצד אנשי חמאס נכנסים לממ"ד ולוקחים את תמי איתם.