מעין בר
-
23.02.1958 - 7.10.2023
מעיין בר לבית שלוי
מעיין, בת לאסף ממייסדי המשק, ולתמר - אשה רבת פעלים בפעילותה הציבורית ושורדת שואה - נולדה ב 23 בפברואר 1958.
היא היתה הבת השלישית, אחרי עמית ועידית. מעין גדלה בימי הלינה משותפת, בגן "כלנית" ואחר כך בכיתת "רותם". כמו אחיה, היתה חברה בנבחרת השחיה של בארי, אבל בניגוד להם, שהיו "ילדים טובים", מעיין היתה פרחחית, טורקת דלתות שלא אהבה את בית הספר. רוח גועשת, שלא אחת גם
הקשתה על ההורים. למרות הסערה, מעיין הקפידה להתייצב בארוחת ארבע המשפחתית שנערכה מדי יום, באדיקות, לתפריט קבוע של "לחם-גבינה-ועגבנייה", ריבה ותה, ולכידות משפחתית. לימים, מעיין טיפלה במסירות באמא תמר, ושמרה על קשרים קרובים עם אחותה ואחיה לאורך כל השנים. היא הכירה את פרטי היומיום שלהם, את חבריהם, ומעל לכל את אחייניה, שהחזירו לה אהבה.
אחת לחודש או לחודשיים היו האחים נפגשים רק הם, ויחד היו מפליגים בזיכרונות מהעולם המתרחק של ילדותם.
את שירותה הצבאי מעין עשתה בפיקוד דרום בבאר-שבע, ובערבים הייתה חוזרת הביתה לישון. מיד אחרי הצבא, התגייסה - כמקובל בתנועה הקיבוצית - לשנת שירות שלישית בקיבוץ אילות - שם עבדה עם ילדים. בשובה לבארי עבדה שנים רבות כמטפלת בבית הספר. לימים הייתה אם בית של הבמב"חים, עבדה במחסן הבגדים, וניהלה את המועדון לחבר.
באוקטובר 1983 התחתנה מעיין עם יובל בר, ועל הרומן נספר בהמשך. בינתיים הקיבוץ כבר עבר ללינה משפחתית, והילדים - תום, מורן, נוי ואיתי – כבר ישנו בבית. מעיין, שהיתה מרדנית בנעורה, ידעה להעריך חופש. תשובתה הראשונה לכל בקשה שלהם הייתה תמיד "כן", או "הכול בסדר", או "נעשה ואחר כך נראה". וכשאיתי רצה לעשות קעקוע, אמרה: "למה לא? אולי גם אני אעשה...".
יחד עם זאת, גבולות האסור והמותר שהציבה היו ברורים.
בראשית שנות ה 90, כשהילדים עוד היו קטנים, הצטרפה למשפחה קרן אלנקרי, שהייתה ילדת חוץ. קרן השתבצה לתפקיד "האחות הגדולה". הקשר התמיד גם לאחר שעזבה את הקיבוץ, וילדיה הם כנכדים למעין וליובל.
מעין הייתה אדם שמח ואופטימי. כל פגישה איתה נפתחה בכוס קפה. מעיין אהבה גם לבלות בבתי קפה באזור, בבאר-שבע ובתל-אביב. בקיבוץ אהבה ללכת יחפה, בשמלות פרחוניות, שיער כתום וציפורניים עם לק בצבעים משמחים. ביתה היה בית שני לאור, לזיו, לזוהר, לכליל, לבניה ולסיני. והחברים הורגלו לראותה מטיילת יחפה עם עגלה בשבילים, ומחייכת באושר בשמלתה הססגונית.
בגיל 62 יצאה לגמלאות. הסבתא הצעירה והיחפנית נהנתה להקדיש עצמה לטיפול בששת נכדיה, וציפתה בכיליון עיניים להולדת נכדתה השביעית.
מעין ויובל הכירו בבארי, כשלמדו בכיתות מקבילות – מעיין בכיתת "רותם" ויובל בכיתת "אלון", שתמר היתה המטפלת שלה. הוריו המאמצים של יובל היו חברים קרובים של תמר ואסף. ובכל זאת, האהבה בין מעין ליובל נעורה רק אחרי שהשתחררו מהצבא, בשכונת ה"אשטרומים" של הצעירים.
חתולתה של מעין טיפסה על עץ ופחדה לרדת. יובל, שהיה אלוף בטיפוס על עצים, נחלץ להציל אותה. מאז כל בני המשפחה חובבי חתולים.
מעין ויובל התחתנו באוקטובר 1983. מעין הייתה אז בחודש השמיני להריונה, ולבשה שמלת כלה ענקית. דעתה הייתה נתונה ליצירת בית חם ונעים, לאוכל ולעוגה. הוא דאג לעניינים הטכניים והכספיים. היא דרבנה לצאת לבילויים. הוא סיפק מחקר ועומק.
היא אהבה לקנות. הוא עסק במיחזור. מתוך השוני יצרו עולם שלם של זוגיות, ואינספור חוטים דקים חיברו אותם יחד בקשר הדוק.
שניהם אהבו מאוד לטייל, בארץ ובחו"ל. במיוחד אהבו את יוון ואת האיים. אבל היו הכי"קיבוצניקים" שיש. מעולם לא עזבו ולא חשבו לעזוב את בארי, בכל המבצעים ובכל הסבבים, גם כשהמצב הבטחוני הסלים. זה היה ביתם, המקום הכי בטוח בעולם,.
אהבתם לבארי, אבל יותר מכך, אהבתם זה לזה הגדירה אותם בחייהם ובמותם.
בשבת ה 7 באוקטובר, מתו יחד.
זכרם טבוע בילדיהם, בנכדיהם ובכולנו
תחקיר: חמוטל פרת כתיבה: גיל הראבן
