מזי בכר

מזי (מזל) בכר נולדה ב 24 בדצמבר 1959 בעיר נשר שבשיפולי הכרמל, בת בכורה לאליהו ז"ל ולרחל – תבדל"א. כיוון שנולדה בערב חנוכה, התלבטו ההורים אם לקרוא לה "אורית" בהשראת החג, או "מזל" כשם אימו של אליהו. בסופו של דבר קראו לה מזל, ואולם האור של חג האורים שכן בה ונגה ממנה, בעדינות ובנועם שהקרינה סביבה ובטוב ששפע ממנה. כשהייתה מזי בת שנה, עברה המשפחה לקריית ים ושם גם נולדו אחיותיה – אתי הצעירה ממנה בשנתיים וחצי וחגית הצעירה ממנה בשתיים עשרה שנה. האב אליהו ז"ל עבד ב"סולל בונה" ואילו האם רחל גידלה את הבנות, ניקתה ובישלה ואפתה, וניחוחות עוגות השמרים שהייתה אופה מדי שישי, נישאו למרחקים. בבית דיברו ההורים לדינו ומזי קלטה את השפה ואהבה את ההומור ואת העסיסיות שבה, וגם בבגרותה

נהגה לתבל לפעמים את השיחות בביטויים המשעשעים שזכרה מילדותה. היא הייתה ילדה חכמה מאוד, תלמידה טובה, "חנונית" כמו שהעידה על עצמה, "חרשנית" שאהבה ללמוד, הקפידה להכין שיעורים, קיבלה ציונים גבוהים ותמיד הייתה מקור גאווה להוריה.

בתור תולעת ספרים רצינית, הייתה מגיעה עם ספר אפילו לשולחן האוכל וקוראת עד שאימא רחל הייתה גוערת בה להניח את הספר בצד. האחיות אתי וחגית נשאו אליה עיניים, וגם אם לפעמים אתי הייתה מציקה לה כשהייתה לומדת, זה נבע רק מרצון להשיג את תשומת ליבה של האחות הגדולה והנערצת. מזי למדה בביה"ס היסודי "אמירים" ובתיכון "רודמן" שבקריית ים ועל אף שהייתה

תמיד שקטה ומעט ביישנית, היו לה חברות טובות ועל הקשר החם איתן שמרה לאורך כל חייה. יחד עם חברותיה הצטרפה לנוער העובד והלומד ואולי שם נולדו בה החלומות על חיי קיבוץ, חיים שיתופיים בהם הקהילה הופכת למשפחה. בצבא שירתה בנח"ל והייתה חלק מגרעין "בראשית" שהתמקם בעין גב שעל שפת הכינרת. בחופשות מהצבא הרבתה לבקר את סבתה האהובה מזל אשר על שמה הייתה קרויה. סבתא מזל גרה ביפו והגינה היפהפייה שלה נודעה בזכות הצמחים המיוחדים ושכיות החמדה שמילאו אותה.

מזי ירשה ממנה את ה"אצבעות הירוקות" שלה ואת אהבתה לצמחים ולפרחים שליוותה אותה עד לרגעיה האחרונים. האהבה הזו שיקפה את התשוקה שלה ליופי, כי מזי אהבה דברים יפים, היא זיהתה יופי, נזקקה ליופי, ויצרה יופי. הייתה לה נטייה טבעית לאסתטיקה והיא ידעה בחוש איך להניח חפצים בחלל כך שיצרו הרמוניה. למרות משיכתה לעיצוב, החליטה להתמקד בתחום החינוך ואחרי הצבא למדה הוראה במכללת "אורנים" וחזרה לעין גב כמורה. היא לימדה היסטוריה ותנ"ך, שני תחומים שסקרנו אותה תמיד, וכשבתום מספר שנים בעין גב, הוצע לה להפוך למורה שכירה בבארי, נענתה לאתגר וקבעה את חייה בקיבוץ שהפך עבורה לבית. מזי אהבה מאד את בארי. את הנוף ואת האנשים. התלמידים שחינכה בבארי לא שכחו אותה ורבים מהם הגיעו לבקרה גם אחרי שסיימו

את בית הספר. הייתה בה סבלנות אדירה והיא הייתה מסבירה את החומר שוב ושוב, ככל שנדרש, תמיד בשקט ומתוך רצון אמיתי ועמוק להקנות ידע. מורן, אחייניתה האהובה שראתה בה סוג של אחות גדולה, נעזרה בה כשלמדה לבגרות בתנ"ך ובהיסטוריה, ולמרות שהחומר עצמו היה "משעמם נורא" כדבריה, מזי הצליחה להפוך אותו למעניין, מצאה זוויות חדשות וסיפרה סיפורים ואנקדוטות שהסעירו את הדמיון. למרות אהבתה הגדולה לתלמידים ולמרות שהחינוך היה בעבורה ייעוד, אין ספק שמה שהיה למפעל חייה היה להגשים את חלומה ולהפוך לאם. את ההחלטה להפוך להורה יחידנית תיארה לימים בתור "ההחלטה האמיצה בחייה", כי כשמזי הביאה לעולם את עופרי בשנת 94, הורות יחידנית הייתה עדיין עניין נדיר בארץ בכלל ובקיבוץ בפרט. עופרי, שלימים הוסיפה את השם עיילה, בתה יחידתה, הייתה עבור מזי בבת עינה ומשוש ליבה. הבת שבשבילה הייתה מוכנה להוריד גם את

הירח. קשר כזה בין אם לבת, הוא קשר חזק באופן מיוחד. יחידה משפחתית עצמאית, קטנה, לפעמים צפופה. כשעופרי הייתה ילדה צעירה כינתה אותה מזי "הזנב שלי", כי עד כדי כך הן היו צמודות. מזי עשתה הכול כדי לתת לעופרי תחושה שיש לה משפחה גדולה ועוטפת. המשפחה המורחבת – סבתא רחל, האחיות אתי וחגית, בני זוגן וילדיהן, היו חלק חשוב ומרכזי בחיים שלהן והן בילו איתם כמה שרק היה אפשר. במפגשים המשפחתיים הייתה מזי תמיד חוקרת איך מבשלים כל דבר, שואלת איך מכינים כל מנה שהוגשה לשולחן, למרות שכולם ידעו שלעולם לא תכין אותה. היא אספה את המתכונים מבית אימא כאילו היו אוצרות – את ה"מוגדוס" – המרצפן הטורקי, ואת ה"בימואלוס" – מאכל הפסח שאהבה כל כך עד שקראה על שמו את קבוצת הוואטסאפ המשפחתית שהייתה כולה על טהרת הנשים ושהייתה תמיד פעילה ושוקקת. בנוסף למשפחה המורחבת היו גם החברות הטובות מימי ההוראה – איילת, מתי, פסי ויונה שיחד עם בני זוגן וילדיהן הפכו לחלק בלתי נפרד מחייהן של מזי ועופרי. הן אכלו איתם בכל ערב שבת, יצאו יחד לטיולים ובילו יחדיו, כך מזי השכילה ליצור עבורן בית חם וחיק עוטף. לאחר סגירת בית הספר בבארי עזבה מזי את ההוראה ולמשך מספר שנים עבדה כמזכירה רפואית. כמו בכל דבר אחר שעשתה, גם שם עזרה בכל מה שיכלה והייתה אהובה על סביבותיה, וכך

גם בכלבו של הקיבוץ בו עבדה בשנים האחרונות עד שפרשה לפני שנה. מאז שהפסיקה לעבוד, התפנתה סוף סוף לעסוק בתחביבים שאהבה, לטייל בעולם יחד עם חבורת "השמינייה" שלה, לתת עצות עיצוב לכל מי שביקש, לטפח את הגינה שלה, ולהשקיע בקשריה עם משפחתה שכה אהבה. מזי למדה יצירת "יומנים ויזואליים" ובהנחייתה של בתיה, הפכה את מחשבותיה ורגשותיה לחומר

אמנותי, ציירה, כתבה, הדביקה ועיצבה יומנים לתוכם יצקה את נפשה באופן האסתטי שאפיין אותה כל כך. היא השאירה אחריה את היצירות שלה, את החיות המצחיקות שסרגה ואת הקולאז'ים שהדביקה ושיקפה דרכם את נפשה היפה והעדינה. לתוך כל דבר שנגעה בו, יצקה את נשמתה. למלאכות היד שלה, לעציצים שלה, לרקפות שלה שפרחו אפילו בקיץ, כי היא הייתה קוסמת של רקפות, ואפילו בשעות האחרונות שלה, כשהייתה נעולה בממ"ד, דאגה להן. אבל יותר מכל יצקה את נשמתה אל תוך האנשים שאהבה, לחברים ולחברות, למשפחה, לבני הקיבוץ, ולבתה, שלתוכה יצקה את אהבתה ואת תמצית הלב שלה. מתוך כל אהוביה ואוהביה הנפרדים ממנה, ימשיך האור שלה להאיר תמיד.