רותם קלדרון

רותם קלדרון נולדה ב 14 באוקטובר 1956, בקיבוץ בארי, ללאה-לייצ'ה לבית אלעזר, עולה מבולגריה, ולמיכאל גודריץ', לימים גדיש, עולה מאנגליה. אמה היתה חקלאית ותופרת, ואביה מורה לחינוך גופני. את אחיה הבכור, אילן, שמת ממחלה בגיל שש, לא זכתה להכיר, ועם שני אחיה הגדולים, יובל ורביב, היתה בקשר קרוב ואוהב כל חייה. וכבר מילדוּת רותם ידעה איך להיות גם וגם: היא היתה האחות הקטנה שלא היססה לקחת על עצמה את תפקיד הגדולה כשצריך, וגם ידעה למלא את הבית בצחוק

רותם גדלה בקבוצת גפן בקיבוץ. ילדה ספורטיבית, שחיינית, אהודה מאוד בקבוצה של תשע בנות, שכמה מהן נותרו חברותיה הקרובות כל חייה.

בצבא שירתה רותם בשארם, וכששבה לקיבוץ פגשה את מי שיהיה לאבי ילדיה, משה "קלדי" קלדרון. למפגש הזה יש גרסה מיתולוגית: קלדי, צעיר כריזמטי, מגיע לקיבוץ עם בני הגרעין מבת-ים, רואה את הקיבוצניקית היפהפייה בחולצת הפלנל המשובצת והשיער הארוך עד הישבן ואומר, "החולצה הזאת תהיה שלי". ורותם, כמו רותם, הולכת בבטחה אחרי הלב שלה, בוחרת לכרוך את חייה בבחור העירוני השונה, המוכשר, המוביל קדימה.

מהר מאוד אחרי שנשאו נולד אדם הבכור. ושנתיים וחצי אחריו נולד גם עומר. גם כאם צעירה לשני פעוטות, היא הצליחה להתפתח בהכשרתה, ויצאה ללימודי חינוך גופני רחוק מהבית, בסמינר הקיבוצים, ותקופה ממושכת חזרה לקיבוץ רק לסופי שבוע. לאחר סיום לימודיה עבדה כמורה ומחנכת אהובה בתיכון מעלה הבשור, שם גם קלדי עבד, ועם לידת בתה, מיקה, טיפחה את משפחתה הקטנה, המלוכדת; משפחה עם אמא לביאה שדיברה על ילדיה בעיניים נוצצות ובאהבה אין קץ.

בשנת 2005 פקד את המשפחה אסון: קלדי נהרג בתאונת אופנוע, והוא בן 49 בלבד. חברי הקיבוץ עטפו את רותם באבלה העמוק, ואט-אט אגרה כוחות לחיווט מחדש של החיים ולהגשמה של עוד חלום: לגור תקופה בעיר הגדולה תל-אביב. בעצמה. כאחרונת הצעירות התל אביביות, רותם שכרה דירה עם שותף, חרשה על מודעות הדרושים, תחילה מצאה משרה כפקידה במשרד עורכי-דין, אותה עזבה לטובת עבודה בבית הקפה השכונתי ובחנות בגדים בנוה צדק. עבודות שקירבו אותה לדופק

כעבור שנתיים, כששבה לקיבוץ, הפכה רותם למנהלת הגיל הרך, ולאחר מכן עבדה במזכירות הקיבוץ. כשפרשה לגמלאות נשאבה לעשייה התנדבותית במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב, וכן בקהילה שיקומית טיפולית למתמודדים עם פוסט טראומה צבאית בעוטף עזה "לא מפקירים פצועים בשטח", שני מוקדי עשייה שהלמו בשלמות את כוח-העל שלה: תקשורת בין אישית.

רותם היתה קוסמת של הקשבה לזולת, וידעה לא רק להסתכל, אלא לראות. כשדיברת איתה הרגשת שאתה הדבר הכי חשוב בעולם, וכשדיברה, תמיד אמרה את מה שחשבה. נראה שגם התכונה הזאת שלה, הכנות הכובשת, עזרה לרבים כל כך לשתף אותה בשעל לבם ולהיתמך בה.

רותם היתה אמא בכל מאודה לאדם ולעומר ולמיקה, וסבתא מופלאה לאביב, לגל ובר, ודמות אהובה ואוהבת למיקה ורועי, בני זוגם של ילדיה, אבל היא היתה גם צעירונת בת 66 שידעה לצאת להרפתקאות חיים שאחרים לא היו מעלים בדעתם. היא היתה אישה של אנשים ומפגשים, וגם ידעה ליהנות הנאה שלמה מללכת לסרט לבד. היא היתה תקתקנית, יוזמת, פרויקטורית, זאת שאפשר לסמוך עליה שתפיק טיולים מושלמים לפרלמנט של חברים, אבל גם ידעה להנות מטיול רגלי או סתם לשבת עם ילדיה לשיחה או לראות ביחד טלוויזיה בפיג'מה. היא היתה אדם רגיש מאוד ולצד זה גם סלע יציב לרבים כל כך. וכשהאמא שבה התלכדה עם מפיקת-העל שבה, השמים של בארי היו הגבול: כשאדם ומיקה, אנשי קולנוע ויצירה, הביעו את רצונם לצלם סרט בקיבוץ, היא גייסה את כל חבריה למשימה של הפיכת הקיבוץ ללוקיישן מהסרטים, והפכה את ביתה למרכז השוקק של ההפקה, והיא עשתה את זה כמו רותם, בלי לעשות עניין, בידיים שלה זה נראה הכי טבעי, פשוט, קל.

רותם היתה אלופה במינונים של החיים, והלב שלה היה מצפן שהורה לה את הדרך בבהירות. היא היתה החברה שאת רוצה לידך במשברים ובשמחות; הסבתא ששמחה לתת להורים קצת חופש מהילדים, והסבתא לברוח אליה כשההורים מעצבנים אותך. היא לא נדחפה ולא התערבה בלי שהתבקשה, אבל היא תמיד היתה שם, ולכן כל מי שנזקק לה ידע בקלות איך למצוא אותה.

בשלוש השנים האחרונות היתה לרותם אהבה חדשה ויפה עם ברוך, איש חצור. גם ילדיו של ברוך התאהבו בה מיד וזיהו את העוצמות שלה. גם הם קראו לה לביאה.

ביום שבת השבעה באוקטובר היתה רותם לבדה בבית. לרוב בילתה את סופי השבוע אצל ברוך, אבל הפעם, לכבוד חג המשק, החליטה להישאר. מהתכתבויות הווטסאפ שלה ידוע שנאבקה שעות לשמור על דלת הממ"ד סגורה. ידוע שהמחבלים ירו בידה.

לאחר מכן שבקה סוללת הנייד שלה. כשהגיעו המחלצים אל ביתה, שעות רבות אחר כך, רותם לא היתה שם. ימים ארוכים נחשבה נעדרת. עד שנמצאה ללא רוח חיים.

רותם היתה אישה שיכולה להאיר חושך בחיוך. היא היתה האישה שהיית רוצה להכיר לכל העולם, אישה שלמבט הטוב שלה ולאוזן הטובה שלה היה כוח מחזק ומרפא. אחראית ומעשית, חופשיה ואמיצה. אישה שהעולם כל כך זקוק לה.