חסר רכיב

זהבה הקר

זהבה הקר
-
13.12.54 - 7.10.2023
זהבה וזאב הקר ז"ל, סיפור של אהבה גדולה.
זהבה נולדה ב 13 בדצמבר 1954 בגבעתיים, ובגיל תשע הגיעה כילדת חוץ לבארי. רינה ואברהם הברון היו משפחתה המאמצת. היא היתה ילדה ביישנית, שבקושי אמרה מילה, וגדלה להיות נערה יפת תואר, עם שיער כהה וארוך, אצילה ורגישה. זהבה שירתה בצה"ל כפקידת מבצעים בגולני. כשהשתחררה יצאה להיאחזות הנח"ל נערן בבקעת הירדן כשליחה של קיבוץ בארי. בנערן היא ניהלה את גן הירק - והכירה את זאב.
זאב נולד ב 27 בפברואר 1951 בגן יאשיה, הבן הראשון שנולד ביישוב. הוא היה ילד שכל הורה מייחל לו, מילא בגאווה את הוריו וגם היה אהוב על מוריו. ילד חכם וישר ששנא שקרנים. בגיל עשר עבר עם משפחתו למושב תקומה, שם היתה לו ילדות מאושרת. הוריו חינכו אותו מגיל צעיר לעצמאות ולאומץ, והטילו עליו משימות, למשל לרכב על האופניים בחושך כדי להביא חלב, ומבלי שהבחין בכך עקבו אחריו מרחוק. פעם יצא לטיול עם אחיו פנחס וכלבם אותלו. פתאום נשמעה ירייה. אחר כך התברר שהיורה היה מסתנן מעזה, ואותלו הגן בגופו על זאב ואחיו.
זאב למד בתיכון החקלאי מקווה ישראל ותקופה זו עיצבה אותו מבחינה אישית ומקצועית והפכה אותו לאיש אדמה. היה לו תחביב לבנות מכשירי רדיו, והוא היה נוסע לתל אביב וקונה רכיבים ומרכיב טרנזיסטורים מאפס. בנוסף שיחק שחמט ברמה גבוהה וזכה במקום השני באליפות בית הספר.
בשירותו הצבאי היה זאב מפקד טנק. הוא כבר עלה לאוטובוס בדרך לחופשת השחרור כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. זאב נלחם בסיני והטנק שלו נפגע פעמיים, ופעמיים במהלך המלחמה החליף טנק. המלחמה היתה אירוע מכונן בחייו והוא סיפר עליה רבות לילדיו. לאורך כל חייו שמר על קשר אמיץ עם החברים מהצבא.
בגיל 24, זאב הגיע אל נערן שבבקעת הירדן ועבד שם בחקלאות. בין השאר היה אחראי המים במקום. הוא חי שם חיים של קאובוי, והיה נוסע חמוש בקלצ'ניקוב בין כפרים ערבים עוינים ובתקופה בה היו הסתננויות רבות מירדן.
בנערן פגש זאב את אהבת חייו – זהבה, והיא פגשה את אהבת חייה – זאב.
זאב התאהב בזהבה אחרי שהבין שהיא יודעת מה ההבדל בין עשב לאבטיח. אחרי שבועיים זהבה התקשרה לאחיה הקטן אבי וסיפרה לו שהכירה ג'ינג'י. היא ביקשה מאבי שיבוא לבקר. כשאבי בא הוא נדהם מעוצמת הקשר ביניהם: זאב הסתכל על זהבה בהערצה וכך גם היא עליו. זה לא הפסיק ולא נחלש מעולם. תמיד הסתכלו כך זו על זה, במשך 46 שנה.
זאב הלך בעקבות זהבה לבארי. הם התחתנו ביום 7 במאי 1978 ובבארי נולדו שלושת ילדיהם: לימור, דביר וחגי.
זהבה עבדה בשלל תפקידים בקיבוץ. היא ניהלה בדפוס את מחלקת צ'קים רציפים ועבדה שעות ארוכות בכל יום. במשך כמה שנים עבדה גם כמטפלת בבית הספר היסודי. הילדים בבית הספר אהבו אותה מאוד ובאו לחבק אותה גם כשגדלו, שנים רבות אחר כך. זהבה אהבה מאוד לעזור לאנשים. היה לה כישרון מיוחד לראות את הטוב בכל אדם ולהיות חיובית ומפרגנת. חברות שפכו בפניה את ליבן ובני אדם נמשכו אליה כמו למגנט. זאב אמר עליה, "לא משנה איפה אנחנו נמצאים, כולם תמיד אוהבים את
זהבה". היא היתה יצירתית וחרוצה וטיפחה את הבית ואת הגינה המרהיבה, רקחה סבונים טבעיים, הכינה פירות יבשים ולמדה לגדל צמחים סוקולנטים. היו לה לב זהב וידי זהב וכל מה שנגעה בו הפך לזהב. היא היתה מסורה מאוד לכל מלאכה שעסקה בה וחיה בנתינה אינסופית. זהבה התעניינה ברוחניות ובנפש האדם ולמדה והשכילה בתחום הזה בקריאה רבה ובקורסים.
זאב היה איש אדמה, חקלאי בכל רמ"ח איבריו, ושימש כמנהל החקלאות בבארי. היו לו לפעמים תפקידים אחרים בקיבוץ אבל תמיד חזר הביתה – לחקלאות. הוא גידל סייפנים, תפוחי אדמה, חיטה, בוטנים, תירס ואפונה. זאב היה איש צנוע ופרפקציוניסט. היה לו סטנדרט עבודה גבוה מאוד והוא נהג לומר על עבודה טובה – "זה כמו בספרים". חקלאים רבים באו ללמוד ממנו ולהתייעץ אתו. בכל פעם מחדש אהב לעבד, לזרוע, להשקות ולקצור. כשהבן חגי גדל, היה זאב המנהל הישיר שלו בעבודה ולימד אותו את רזי האדמה. גם כשיצא לפנסיה בגיל 70, בא זאב לעשות משמרות על טרקטורים ולכוון כלים, והמשיך להיות מעורה באופן יומיומי במה שמתרחש בשדות ובאדמה.
מאז שהכירו לפני 46 שנה עשו זהבה וזאב הכל יחד. זאב זרם עם כל השיגעונות של זהבה. זהבה לא נהגה וזאב היה מסיע אותה לכל מקום ומחכה לה. "בזכות זה", הוא אמר, "אני מכיר מקומות חדשים". בימי הולדת תמיד קנה לה תכשיט במתנה והוסיף ברכה מרגשת. הכבוד ביניהם נשמר כל הזמן, גם כשהיו פה ושם קונפליקטים. תמיד ידעו להכיל אחד את השנייה. הם הסתכלו אחד לשני בעיניים וידעו מיד מה האחר חושב. זאב היה תמיד מחמיא לה. הם התחבקו והתנשקו בכל פעם שנפגשו או נפרדו,
והעבירו את זה לילדיהם, שנוהגים גם הם להתחבק ולהתנשק בכל פגישה ופרידה.
זהבה היתה אמא לביאה – מחבקת, עוטפת ומגוננת וגם דוחפת את הגורים לעצמאות. זאב והיא חינכו את ילדיהם לכבד כל אדם, והנחילו להם את המשפט "כל אחד הוא בנאדם עד שיוכח אחרת". הם ידעו להעניק לכל אחד מהילדים זמן איכות נפרד. שניהם דאגו לילדים, אבל תמיד כשהתקשרו לברר מה קורה אמרו בשם האחר, "אבא דואג" או "אמא דואגת".
הם היו סבא וסבתא מדהימים ל 11הנכדים והנכדות שנולדו להם. זהבה היתה מחוברת אליהם ומעורבת מאוד בחייהם. זאב אמר לנכדים - כל עזרה שצריך, תבקשו. תמיד לקח והחזיר אותם מכל מקום ובכל פעם שהתבטל שיעור בבית הספר התקשרו מיד אליו.
זאב וזהבה אהבו מאוד לטייל בארץ. כשזאב יצא לפנסיה הוא קנה ג'יפ וטייל עם הילדים ועם הנכדים. לא משנה לאן - העיקר לנסוע, לטייל ולהרגיש את הטבע. כשהילדים היו קטנים, זאב לא הסכים לצאת לחופשה משפחתית באוהל, כי אמר שיש לו מספיק אוהלים במילואים. רק אחרי שיצא לפנסיה ולכבוד הנכדים הסכים לישון איתם באוהלים. הם אפילו קנו לו במתנה אוהל ליום ההולדת.
זהבה וזאב היו שניהם אנשי ספר. קראו המון ולמדו המון. זהבה אהבה מאוד את השיר "מתנות קטנות" של רמי קליינשטיין וזאב אהב את "ילד של אבא" של מוקי.
בערב שמחת תורה, זאב וזהבה בילו עם בניהם חגי ודביר ומשפחותיהם ונפרדו כרגיל בחיבוק ונשיקה. בשבת למחרת, 7 באוקטובר 2023 , התעורר הקיבוץ לקול יריות. ברגע שהתברר שחדרו מחבלים לבארי ביקשה זהבה בקבוצה המשפחתית שכולם ייתנו סימני חיים. בשלב מסוים זהבה כתבה שיש מחבלים מחוץ לבית שלהם, ובשעה 13:50 המחבלים נכנסו לתוך הבית. זאב וזהבה היו נעולים בממ"ד. המשפחות של דביר וחגי חולצו לאורך הלילה אבל הקשר עם זהבה וזאב אבד. התברר שהמחבלים לקחו אותם כבני ערובה אל בית אחר בשכונה, שם התנהל קרב יריות עם הימ"מ. גורלם לא נודע במשך 11 יום, עד שקיבלה המשפחה את ההודעה.
זהבה וזאב הקר היו אנשים טובים. בני אדם מוסריים, ערכיים, חרוצים, אנשי עבודה ומידות טובות. הם אהבו את משפחתם, ילדיהם ונכדיהם, והיו מסורים להם מאוד. הם אהבו, כיבדו והעריצו זה את זו בכל יום ובכל שעה ועד הרגע האחרון.
המשוררת זלדה כתבה:
"שְלוֹמִי קָשוּר בְחוּט
אֶל שְלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים
וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאוֹמִי
והְטַַּל,
תְּלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.
אָנִי וְאַתָה וְהַשַבָת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ
בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה
והְשֶַּׁקרֶ.
והְַפּחַדַ.
וְהַקְּרָעִים.
אֲנִי וְאַתָּה
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם
חוֹף.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת. "
יהי זכרם הטוב ברוך.

מסמכים מצורפים

זהבה וזאב הקר יומון.pdf
חסר רכיב