טל בירה

טל נולד ב 27 בדצמבר 1961 במושב אביגדור שליד קרית מלאכי, ילד שני לאביגדור ורבקה. אביו עבד כחקלאי במושב ואמו טיפחה את המשפחה, יוצרת מרחב של חמימות, חיק של שמחה ורוגע לילדים בתיה, טל ועמית. השדות, המרחבים ותחושת הלכידות המשפחתית העניקו לטל את שורשיו. כשטל היה בן חמש החליטו ההורים לקבוע את ביתם בבארי, שבו גדלה רבקה כילדת חוץ. שם נולד אחיו הצעיר אורון.

המעבר לקיבוץ היה לא פשוט. הילד הרגיש מצא את עצמו באחת בחברת ילדים סואנת. הוא התקשה להסתגל ללינה המשותפת ועמד מן הצד בקבוצת "דגן". לאט-לאט הצליח לפלס לעצמו מקום לבטא בו את כישרונותיו. בידי הזהב שלו, שירש מאביו, תיקן ותפעל דברים שונים. הודות לשובבותו הטבעית התבלט כשחקן בהצגות.

טל ציפה לשבתות, להתכנסות המשפחתית, לתחושת הלכידות שהביאה רגעי אושר והעניקה לו מחדש את תחושת העוגן שהתרופף. הוא אהב במיוחד את טיולי השבת של המשפחה, את היציאה למרחבים שסביב לקיבוץ עם שמיכת פיקה ואוכל בתרמילים. הוא התמסר לטיפול בכלבי הזאב של המשפחה.

לאחר שירות צבאי בתותחנים יצא טל לשנת חופש ועבד בקיבוץ רתמים הצעיר. הוא התקבל בזרועות פתוחות כקיבוצניק עם ניסיון במגוון עבודות ועם אותן ידי זהב. זאת היתה תקופה מאושרת ומלאת משמעות, אך טל ביכר עם סיומה לחזור לבארי.

הקיבוץ היה עבורו המקום שהמשוררת זלדה היטיבה לתאר: "הבית שותף/ להילולת השמים;/ השמש משליך אל תוכו/ את זהבו הבוער,/ והלילה/ מציף אותו באפלת כוכבים".

טל היה קיבוצניק שראה בעבודה ערך מקודש. הוא עבד בענפי משק שונים, ביניהם הנוי וענף הרכב. כך הזדמן לו לבחון את הקיבוץ מזוויות שונות. היתה לו ביקורת נוקבת, יחד עם אהבה גדולה שהצליח לבטא בסרטים שיצר.

במקביל לעבודה, היו לטל תחביבים רבים. הוא היה אוטודידקט אמיתי. כך חרגו תחביביו מגבולות המושג תחביב והיו למקצוענות. הוא השתתף בלימודי קולנוע בשער הנגב, והפך לצלם הלא רשמי של המשפחה ושל הקיבוץ. הוא היה שם, מאחורי המצלמה, באירועי תרבות, בסרטוני בר מצווה, במפגשים משפחתיים, ונתן את הטאץ' המיוחד שלו. את אוסף הסרטים שהכין על הקיבוץ שמר בקנאות, ועמד להוריש אותם לאחייניו.

טל מצא עניין גם בשעונים – שעונים עתיקים ונדירים שנעשו ביד אומן, עם מנגנונים מסובכים, שנדרשות ידי זהב כשלו כדי להפעיל אותם. הוא חקר את המכניקה של כל שעון, למד את ההיסטוריה שלו וידע היכן למצוא את החלקים הזעירים הנדרשים לתיקונו. הוא השתתף בכנסים שעסקו בתחום, ובנסיעתו האחרונה לחו"ל היה אורח של כבוד במפעלי שעונים בשווייץ. הוא חזר מהמסע נלהב ומאושר, עם תוכניות להרחבת האוסף.

אהבה נוספת של טל היתה הקולינריה. הבישול הפך עבורו ליצירת אמנות שנעשתה מתוך חקירה של מרכיבי המנה והרקע התרבותי שבו נוצרה. אין פלא שהתמחה בעוגות ובקינוחים, תחום שדורש ידע ודיוק של מדען, לצד דמיון עשיר. טל יצר שפה קולינרית משלו. בכל התכנסות משפחתית ידע להפתיע בתבשיל או מאפה חדש.

האהבה לבישול הפגישה את טל עם המטבח הפרסי ופתחה בפניו עולם חדש – עולמה של התרבות הפרסית. כהרגלו, החל ללמוד את הנושא באופן מקיף, וחקר את מקורות התרבות ואת מנהגיה. הוא קרא ספרים שנכתבו בידי סופרים איראנים וצפה בסרטים של במאים איראנים. הוא אהב "לפתוח שולחן" עם שלל מעדנים פרסיים והצטרף כחבר לקהילות פייסבוק של יוצאי איראן. החיבור שחש היה חזק עד כדי שביקש בצוואתו שאת טקס הלוויה שלו ינהל רב יוצא פרס.

טל הקיף את עצמו במשפחה הרחבה והיה הלב החם שלה, לב פתוח תמיד עבור כל אחד מחבריה. היה לו קשר מיוחד עם אחָיו ואחותו, וגם עם אחייניו. הם היו לו למקור גאווה והוא ידע להיות להם מקום תומך של אהבה. ברגישות יוצאת דופן ידע לייחד לכל אחד זמן ותשומת לב. את אהבתו השכיל לבטא במתנות מיוחדות שיצר ובארוחות בוקר-שבת מפנקות ומפתיעות. באותם דברים קטנים שיוצרים הוויה אנושית חמה ומלוכדת. טל היה בן אנוש גאה, ובעל נשמה יתרה. שבועיים לפני מותו, בערב יום

הכיפורים, כתב טל בפייסבוק: "שנדע לפגוע פחות לאורך השנה, להיות יותר רגישים ויותר קשובים ומכבדים את הזולת. גם אם זה לא תמיד תואם את הדרך שלנו".