תאיר בירה

יסמין נולדה בשנת 1971 בבואנוס איירס לליאון ודורה, תאומה זהה לדליה ואחות קטנה לדנה. ההורים החדירו בבנות ציונות ואהבת הארץ ולמרות הקושי הכלכלי, נשלחה יסמין, כמו אחיותיה, לבית ספר יהודי פרטי בשם "גולדה מאיר". בגיל 19, לאחר שסיימה תיכון ציבורי במגמה ריאלית, החליטו התאומות לעשות עלייה ולהתיישב בשדה בוקר, והיו לסנוניות שמשכו אחריהן את המשפחה כולה ארצה.

אורון נולד בשנת 1969, בן רביעי לרבקה ואביגדור. אימו רבקה, שהכירה היטב את קיבוץ בארי מאז התגוררה בו בנעוריה במסגרת "עליית הנוער", חלמה כל חייה לשוב אליו. אחרי שנולדו לה שלושה ילדים - בתיה, טל, ועמית – הצליחה לשכנע את בעלה להעתיק את המשפחה מהמושב בו חיו ולנטוע את חייהם בבארי. אורון, בן הזקונים, נולד בקיבוץ ויצא לעצמאות בגיל שישה שבועות היישר אל הלינה המשותפת. את בית הספר היסודי ואת התיכון בו למד - או יש אומרים, לא בדיוק למד - סיים בבארי ולאחריו התגייס לשריון.

יסמין, העולה החדשה, משפרת את העברית השבורה שבפיה, מסתגלת לקיבוץ, ובגיל 20 - למרות שהייתה פטורה מגיוס - מתנדבת לשירות ועולה עם גרעין נח"ל להתיישבות בצפון. באותה שנה, שנת 1992, יוצא אורון - אחרי שסיים את שירותו הצבאי, אחרי שעבד וחסך מעט כסף - אל הטיול הגדול של אחרי צבא: דרום אמריקה, טרקים, נופים, אנשים חדשים. עבד בהובלות, עבד כמתקן גגות. העולם נפתח בפניו.

עוברות שנתיים נוספות, יסמין משתחררת ועוברת להתגורר בירושלים, במעונות הסטודנטים. לומדת במכינה לקראת לימודים במדעי הרוח, אבל כעבור שנה עושה סיבוב פרסה וחוזרת לקיבוץ. גם אורון חוזר לקיבוצו אחרי טיול של שנה וחצי. עבודה רבה לפניו. עליו להשלים בגרויות, לסיים בהצלחה תואר במחשבים ולהשתלב בעבודה במפעל הקיבוצי. את אהבת הטיולים וההרפתקאות, את שמחת החיים והתעוזה הוא ישמור כצידה לאורך כל חייו.

בחדר האוכל של קיבוץ בארי, בתורנות שטיפת כלים, מעל הכיורים הגדולים, השניים נפגשים. יסמין בת 26 . אורן בן 29 . היא הגיעה אל הקיבוץ כבמב"חית – בת משק בשנת חופש. חשבה לעבוד קצת, לחסוך כסף ומצאה עצמה כעבור שנתיים, מתחת לחופה, צמודה לבן משק שכינה אותה באזני חבריו ומשפחתו "האור של חיי" ולא חדל להצחיקה עד יומה האחרון. "הומור אבא" כינו הילדים את הסגנון שהתאפיין במשחקי מילים.

בשנת 2000 נולדה תאיר, 4 שנים אחריה נולד יהב וכעבור 3 שנים נוספות תהל. משפחה קמה. את שלושתם הניקה יסמין עד גיל מאוחר, מחזיקה את כולם קרוב לחזה. גם אורון השובב, הסוער, הופך לאב מסור ומגונן, גב רחב עבור ילדיו. בחלוקה הפנימית בין בני הזוג ומול הילדים, יסמין החזיקה את הדאגה לשלום הנפש ואורון הוא זה שדירבן לחישולה. ילדה בוכה מטיול שנתי, מתקשרת בערב ורוצה הביתה? הוא יעודד אותה להתגבר ויחבק אותה כשתשוב, ותאמר "אבא, טוב שנשארתי".

עוברות השנים. אורון מתקדם הלאה ומעלה בבית הדפוס בתחום אבטחת מידע ובתחום אהבת החיים הטובים. מדי פעם הוא גונב את יהב ויחד הם דוגמים מסעדת גורמה חדשה שנפתחה בתל אביב. יסמין משתלבת אף היא בהצלחה במפעל הדפוס במחלקת תי"ש (תיאום, ייצור, שיווק) ונחשבת לעובדת תקתקנית ומגדילת ראש. אבל במקביל לעבודתה, דואגת תמיד לשמור לעצמה חצי משרה פנויה להתנדבות: בית קלט לפעוטות בנתיבות, תמיכה רגשית באמהות חד-הוריות, שילוב אוכלוסיות מוחלשות, כל מה שאפשר. כל מה שקרוב אל הנפש. כך עם הסביבה וכך עם ילדיה. את מקצועה כמנהלת חשבונות תרכוש תוך כדי עבודה וחיים וגידול ילדים וקריאת ספרים ומעבר מגורו דיאטה אחת לשנייה. "היא מפחדת מסיוון אופירי", צחק אורון כשהתקבעה על שיטת הדיאטה שבה החזיקה מעמד.

יסמין דיברה על רגשות ועל חולשות, זהרה בכנותה וביכולת שלה לראות את הזולת. אורון, שהתקשורת עם הילדים הייתה חשובה לו לא פחות, מצא דרכים נוספות: ספורט וכושר, רכיבה על אופניים וצלילה, הרפתקאות וטיולים. יסמין הייתה אחראית על התקציב ואורון על בזבוז התקציב. יסמין מבקשת לחסוך ואורון עונה: "חיים רק פעם אחת". אורון בישל, יסמין אפתה. אורון העריץ את ה"בנאים" ובמיוחד את אהוד בנאי. יסמין את הכדורגלן ליונל מסי. הוא לא פספס אף הופעה, היא לא פספסה אף משחק. כשמסי הפסיד, ידע אורון וידעו הילדים, מדובר ביום אבל שכדאי בו לתפוס ממנה מרחק.

תאיר, הבכורה, התגלתה כילדה חכמה במיוחד - "הגאון של המשפחה". דומה כי קיבלה את כל קשת הכישרונות כולם. הייתה הומנית והייתה ריאלית, ציירה וכתבה ושרה ולימדה את עצמה לנגן בגיטרה. עשתה חמש יחידות מתמטיקה אבל בחרה לסיים את התיכון במגמת אמנות. ילדה רגישה מאוד, עדינה, שלא מסוגלת לפגוע באיש, כזו שמבקשת סליחה גם כשצריכים לבקש סליחה ממנה. אחות גדולה ונוכחת. עוזרת בשיעורים, מתייעצת ונועצת, מחפשת קרבה, שרה קריוקי בימי שישי בסלון עם תהל. אחות שלא הטילה צל אלא שפכה אור. טוב היה לצעוד לאורה וקל היה להחזיק ממנה.

כשסיימה תיכון, החליטה ללכת לשנת שירות ובמסגרת ארגון נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) קיבלה אחריות על קליטתם של בני נוער מחבר העמים בכפר הנוער כדורי. הבת של העולה החדשה מארגנטינה הפכה לזו שמתווכת עבור נערות ונערים צעירים, חסרי שפה, את הישראליות ונוטעת בהם שורשים חדשים, משמשת אחות גדולה גם עבורם. שנה משמעותית. מעצבת. שנה שבה גילתה את

יכולותיה. בשנת 2021 , התגייסה לצבא ושירתה בתפקיד מסווג כמש"קית אמל"ח במחנה צריפין. עשתה את תפקידה בהצטיינות, אבל בסיום השירות כבר רצתה הביתה. לא אל יחידת מגורים נפרדת בקיבוץ שהייתה זכאית לה מתוקף גילה, אלא אל יהב ותהל ואל ההורים.

תהל, נסיכת הבית, בת הזקונים, צמחה להיות ילדה מנהיגה, דעתנית, מלאת הומור ושמחת חיים. כמו אחותה, הייתה מחוברת למשפחה - העריצה את אבא, התרפקה על אמא ונשאה עיניים אל האחות והאח הגדולים. חברותיה מתארות אותה כמי שפתרה עבורן בעיות - ה"פסיכולוגית" שאיתה מרבים להתייעץ על עניינים ברומו של עולם ועל עניינים שבעומק הלב. יחד עם חברותיה הטובות היא אהבה לשוטט בשבילי הקיבוץ בחיפוש אחר ספסלים שווים להתנחלות ארוכה ולשיחות נפש, או מקומות ישיבה

מחוץ לקיבוץ – כאלה הניצבים בעמדת צפייה לשקיעה. תהל הייתה ילדה מצחיקה מאוד ורצינית מאוד. ילדה מגניבה. אהבה וינטג' ובגדים אובר-סייז. נטתה אל הכיוון ההומני ובחרה במגמת פסיכולוגיה. רק החלה להדריך בתנועת הנוער העובד והלומד ואהבה מאוד גם את זה.

תהל בת ה 16 ותאיר בת ה 23,  היו צעירות כל כך בהירצחן. עוד לא הספיקו לאסוף קורות חיים, לממש מעט מהאהבות הגדולות שליבן השופע קיווה להן. רק עמדו על קו הזינוק, מלאות בעתיד, וכבר נקטפו.

גיל ההתבגרות מאופיין בצורך להתבדל ולהתרחק מההורים על מנת להצמיח כנפיים. הוא מלווה פעמים רבות בריחוק מההורים ובטריקת דלתות. אבל לא כך נהגו שלושת הילדים במשפחת בירה. כל מי שהיה קרוב למשפחה, ידע על הקשר המיוחד. ידע שכל אחד מבני המשפחה העדיף להיות עם המשפחה, מקום ראשון המשפחה. חמישה אנשים וכלב פונצ'ו אחד - שליווה את המשפחה 12 שנה ונרצח אף הוא - שהיו כרוכים ומלופפים אחד בשני. מקפידים על ארוחות משותפות, על טיולים משותפים, על שפה ועל הומור

פנימיים. משפחה שכל אחד בה בשביל כולם וכולם בשביל אחד.

ונותר אחד.

שלושה חודשים לפני שהשמיים נפלו, נסעו יסמין ואורון לפורטוגל לטיול זוגי. געגועים לילדים דחפו אותם לעשות מעשה: הם נכנסו אל מקעקע מקומי וביקשו קעקוע משותף. כשסיימו, שלחו את הצילום לילדים. על זרועותיהם המושטות קדימה יכלו הילדים

לקרוא את שמותיהם החרוטים בעור: תאיר, יהב, תהל.

ביום שישי ה 6.10.1923 יצאה המשפחה למסעדה ולסרט. גם חברתו של יהב הצטרפה. כשנפרדו פנו יסמין ואורון ושתי הבנות הביתה ואילו יהב וחברתו פנו אל דירתו שבקיבוץ. בשבת, בשעה 10:58 נשמע אות החיים האחרון. תאיר צלצלה ליהב מהממ"ד. דרך הטלפון נשמעו צרחות, ירי, שקט ומילים בערבית. כעבור 11 יום זוהו בשטח שליד הקיבוץ גופותיהם כולם.

רחל המשוררת כתבה בשיר שנקרא מֵתַי על המתים החיים, המתים שהמוות לעולם לא ינעץ בהם את סכינו החד. היא כתבה ממרחק השנים גם ליהב: "הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד, לא ינעץ המוות סכינו החד. במפנה הדרך, בערוב היום, יקיפוני חרש, ילווני דום. ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד, רק אשר אבד לי – קנייני לעד". ליהב נשאר קניין רב.

יהיה זכרם ברוך.