חיים זוהר

חיים זוהר נולד ב 29 בנובמבר 1950, בטהרן שבאיראן לוויקטוריה ושמואל, והיה השלישי מבין שבעה ילדים. כשהיה חיים בן שבע עלתה המשפחה ארצה, התיישבה תחילה בחצור הגלילית וכעבור זמן לא רב עברה לשיכון דגניה בכפר סבא. אם המשפחה עבדה בבית חולים מאיר כמבשלת, האב עבד בעירייה, והמשפחה כולה התמודדה עם קשיי הקליטה, רכישת השפה ובעיקר החיפוש אחר שייכות, חיפוש שהיה מרכזי בחייו של חיים ושבזכות אופיו החברי ורחב הלב מצא מענה.

בגיל 15 הגיע חיים לקיבוץ בארי כילד חוץ ומצא בו את ביתו. קבוצת אלומה שאליה השתייך ביחד עם נערים ונערות נוספים שהגיעו לקיבוץ ללא משפחה - הפכה למשפחתו. ברית עולם נכרתה בין הצעירים והצעירות. חייהם נכרכו אלה באלה והם חלקו שפה משותפת, חוויות מכוננות ובעיקר – את אותו הדבר שחיים חיפש: שייכות. הנערים והנערות למדו ועבדו יחד תוך שהם מכירים את ענפי המשק השונים תחת השגחתו של וקסלר המדריך, ובכל אלה ניכרו אופיו האדיב וחוש ההומור של חיים.

בצבא שירת בצנחנים. הוא לחם במלחמת ההתשה ובחזית הדרום במלחמת יום כיפור. הוא לא הרבה לדבר על חוויותיו במלחמה, ומיד אחריה התמסר לעבודות המשק. על תחילת דרכו סיפר בפשטות ובאגביות שאפיינו אותו וכשחיוך דק נסוך על שפתיו: "יום אחד ראיתי את מוטקה מנור רוכב על טוסטוס ואמרתי לו: תביא סיבוב. מוטקה אמר: רק בתנאי שתעבוד באינסטלציה. לי יש חולשה לטוסטוסים, וככה מצאתי את עצמי שנתיים באינסטלציה לפני שעברתי לדפוס״.

את צמיחתו של בית הדפוס ליווה בגאווה, וראה כיצד הפך למקור לנחת ולביטחון כלכלי לחברי המשק. בימי המעבר מהלירה לשקל עבדו מכונות הדפוס כמעט 24 שעות ביממה וחיים איתן, מסביב לשעון. חיים מילא תפקידים שונים עד שמצא את מקומו כנהג של בית הדפוס. מדי יום קם בחמש ויצא לנקודות פריקה רבות ברחבי הארץ. הבגט עם הפסטרמה שאכל בין הנסיעות היה, כדבריו, עושה לו את היום. הוא נותר סבלני ואדיב גם בעתות לחץ, וגאוותו בבית הדפוס ניכרה בו גם כשהשיב ללקוחות

כועסים, בפשטות ובישירות: בית הדפוס שלנו אולי עושה לפעמים טעויות, אבל בתי דפוס אחרים עושים יותר. לפעמים, לאחר שסיים את משימותיו, אסף את בתו ניצן מהבסיס ואת דרכם חזרה הביתה עשו כשהם מאזינים יחד לתכנית 'רגעי קסם' ושרים אלביס פרסלי ופול אנקה. בפעמים אחרות ביקר בכפר סבא אצל אמו.

בהיותו בן 31 השתתף במפגש רווקים ורווקות במלון ארגמן בעכו, שם הכיר את ערגה, בת קיבוץ דליה. ערגה שמה לב כבר באותו מפגש ראשון שחיים נעים ונינוח, והתרשמה לטובה מאופן דיבורו, מהיחס שהפגין ומהעדינות שלו. עוד זכרה את הצחוקים ואת הסיפורים, וששמה לב שאנשים אהבו להיות בחברתו. הקשר ביניהם התחיל בשיחות טלפון, ובהמשך העמיק במפגשים - כשחיים, כנהג של התק"ם, היה עוצר לבקרה בקיבוץ דליה והיא נסעה באוטובוס לבקרו בבארי. כשחיים ביקש

את ידה, ערגה נענתה. לאחר ירח דבש ברחבי ארצות הברית, השתקע הזוג הצעיר בדליה על מנת להיות קרובים למשפחתה של ערגה, ושם נולדה בתם הבכורה עדי. תקופת מה עברה המשפחה בין שני הקיבוצים אך בהמשך השתקעה בבארי, שם נולדו ניצן ודן. חיים, שהתגעגע לחבריו, להווי ובעיקר לתחושת הבית שבבארי, היה מאושר שילדיו יגדלו בבית הזה שאותו קנה בעבודה ובאהבה.

אף שיצא מבית הוריו בגיל צעיר, חיים למד לבשל את מאכלי אימו והכין לערגה ולילדים סלטים קצוצים, אורז פרסי וגונדי. (בניקיון ובסדר שאחרי הבישולים הצטיין פחות.) 

במוצאי שבתות, כשחדר האוכל היה סגור, נהגה המשפחה לאכול יחדיו סביב שולחן עמוס מאכלים שחיים הוציא תחת ידיו. בערבים אחרים ישבו סביב השולחן החברים חיים, איציק, אודי, מני,

ג'קו וקלדרון, העלו זיכרונות וסיפרו סיפורים שכבר שמעו והשמיעו עשרות פעמים וצחקו בכל פעם מחדש. עם השנים, חבורת החברים התרחבה כדי להכיל את המשפחות שכל אחד מבניה הקים, והם בילו יחד את חופשותיהם, באוהלים על חוף הים.

חיים אהב לצפות בתכניות אקטואליה תוך שהוא מפצח גרעינים שחורים, לבנים ולמעשה כל דבר שאפשר לפצח – גם תשבצים, תשחצים ושאלות טריוויה.

אפשר היה לסמוך על חיים. הוא דאג תמיד למי מבין חברי המשק שהתקשה ותמך במי שזקוק היה לתמיכה. תשומת לב מיוחדת הקדיש לחברים המבוגרים יותר, שאותם נהג לבקר. הוא האזין לסיפוריהם ושיתף אותם בהתרחשויות. החברים מתארים אותו כאדם עדין בגוף גדול, שהיטה אוזן לזולתו והרעיף על סביבתו סבלנות ונועם הליכות.

חיים היה אבא חם ומחבק, אכפתי ונדיב, שתמך ודאג ולא חסך דבר מילדיו. בבקרים היה מעיר אותם בנחת שהיתה בה גם קריצה קטנה כלפי ערגה, שדווקא מיהרה וחשוב היה לה לא לאחר. כך, היה עובר מעדי לניצן ומניצן לדן, ומעיר אותם עם עיסוי בכפות הרגליים, מעביר אליהם דרך ידיו את הנועם והרוגע שלו. חיים חיכה בקוצר רוח לסבאות והספיק ליהנות ממנה אך מעט, בעיקר עם נכדו הבכור יונתן ובהמשך עם יובל, דניאל וליבי.

בשנים האחרונות חיים התמודד עם מחלת הדמנציה. ערגה טיפלה בו באהבה ובמסירות, יד ביד עם המטפלים סיג'י, סוג'י ופרננדו. ערגה לא ניסתה להסתיר את דבר המחלה והתעקשה לאחוז בחיים עד כמה שניתן היה. גם כשחיים כבר התקשה לדבר, ניכר היה בעיניו שהוא מבין, עירני וזוכר.

חיים נהרג בבוקר השבעה באוקטובר, בקיבוץ שבו מצא את ביתו. באותו בוקר נורא נהרגו גם חבריו הטובים מני ואיציק. סוג'י, שטיפל בחיים בחודשיו האחרונים, עדיין בגדר נעדר.