גיל בויום

באפריל 1973, כשגיל היה בן חמש, עברה משפחת בויום תאונת דרכים קשה, שבה נהרג האב נתן. כשתמר הכירה את אפרים, חבר בארי, עברה המשפחה לקיבוץ בדרום. שם נולד ליאור, אחיו למחצה של גיל. בארי הפך לביתו של גיל, למקום שבו נשא אישה, שבו גידל משפחה משלו לתפארת. למפעל חייו.

גיל, בן קבוצת "הדר" (מחזור כ"א של בני קיבוץ בארי), לא אהב ללמוד - אבל את השדות הוא אהב מאוד. מגיל 16 עבד בגד"ש, בכותנה, בחיטה, בתפוחי-אדמה. שעות ארוכות על הטרקטור, רק הוא, השמיים בעיניים והמוזיקה באוזניים. המוזיקה הייתה אהבה גדולה של גיל. בצעירותו היה די.ג'יי בפאב של הקיבוץ.

בצבא הוא שירת בשריון, ולאחר השחרור, טס עם שי דוידי, חבר מהקיבוץ, לטיול בתאילנד. כשחזר, התחיל לעבוד בגד"ש והתקדם להיות מנהל תפעול בענף. גיל היה איש של אדמה, של רגבי השדות – ולמרות זאת, תמיד היו ידיו נקיות ומסודרות.

את איילת, ילידת שדרות שהתגוררה אז בתל-אביב, פגש גיל ב 1997. אביה של איילת, שמעון רביבו ז״ל שעבד בבארי, תכנן הכול וקלע בול. לאירוע המימונה בבית הוריה של איילת, שמעון ואשתו שמחה נהגו להזמין חצי קיבוץ, ושם האב התעקש לעשות ביניהם היכרות. החיוך המבויש של גיל ועיני התכלת הענקיות שלו תפסו את עיניה של איילת. חודש אחר כך הם כבר היו זוג. ניהלו שיחות טלפון מהרגע שהתעוררו בבוקר, ועד הפרידה הלילית ב"לילה טוב". עד מהרה הדרימה איילת בחזרה לשדרות, ובתוך זמן קצר הצטרפה אל גיל בבארי. הם נישאו ביוני 1999. החינה נערכה בשדרות והחתונה התקיימה בבריכה של הקיבוץ. רבים מהאורחים קפצו למים עם הבגדים.

ושם השמחה רק התחילה. איילת וגיל רצו משפחה גדולה. הבן הבכור, ענבר ז"ל, נולד בשנת 2000. האבהות הטיסה את גיל לעננים, האושר שלו היה לקחת את ענבר לסיבוב על הטרקטור. בחג השבועות בשנת 2003 נולד עומר. ענוג נולדה ב 2005 ועדי נולד ב 2007.

גיל היה אבא חם ומסור. הסלון של משפחת בויום שפע משחקים, צחוק ואושר. גיל היה מרכיב את הילדים על גבו כמו סוס. הם היו מתכרבלים איתו ובתוכו. האהבה שלו אליהם הייתה טוטאלית.

גיל גם היה מסור מאוד לאימו ולחמותו. אמה של איילת אמרה שזכתה בבן נוסף. עם פטירת אביה של איילת לפני 15 שנה, אחיה ראו בגיל דמות אבהית.

ב 2005 סיים גיל לעבוד בגד"ש ועבר לדפוס בארי. לילד ולגבר שכל כך אהב שקט, שדות ומרחבים - לקח קצת זמן להתרגל לעבוד שעות רבות במפעל בין קירות ומכונות תחת גג, אבל גיל הפך במהרה לחלק בלתי נפרד מהדפוס. הוא התחיל ברצפת הייצור והתקדם עד לניהול אתר הפקת כרטיסי האשראי max בדפוס בארי. גיל היה אהוב על העובדים והעובדות, הן מהקיבוץ והן מבחוץ, והיה "בוס" מתחשב ומקצועי. איש של שלום. מעולם לא הרים את קולו, ובכלל – הוא לא היה איש של מילים רבות.

גיל אהב לטייל, עם המשפחה ועם איילת, בארץ ובעולם. איילת הייתה חולמת וגיל היה מוציא את החלומות שלה לפועל. כך יצאו לטיול קרוונים משפחתי בפורטוגל. יחד עם איילת חלם גיל שכשיגיעו לגיל הפנסיה הם יקנו בית קטן בקפריסין, מול הים.

גיל אהב מאוד גאדג'טים, זה היה הכיף שלו, והיה "חולה חדשות". ידע לעדכן בכל ידיעה אקטואלית. עם שחרורו משירות מילואים, הצטרף גיל לכיתת הכוננות של קיבוץ בארי.

בשבוע האחרון לחייו גיל היה מאושר. המשפחה בילתה הרבה יחד. במהלך חול המועד סוכות לקח את כל המשפחה לפקוד את קבר אביו בקיבוץ מסילות. כשחזרו הביתה, אמר לאיילת: "מילאתי את התפקיד שלי. אני את שלי עשיתי".

השכם בבוקר 7 באוקטובר 2023 היה גיל מוכן ומזומן לרכיבת האופניים השבועית בהרכב הרוכבים הקבוע – גיסו אילן וייס וחברו גל שרמק. ב 6:13 כתב לו אילן שהוא מוותר וגיל חזר לישון. בשש וחצי נכנס עם איילת ועדי לממ"ד. בעשרה לשבע הוקפץ לכיתת הכוננות. איילת ביקשה שלא ילך, אבל הוא אמר שהוא חייב. הוא עלה על האופניים ויצא להגן על הקיבוץ, על הבית שכה אהב. הוא נורה ומת מפצעיו בשעה 7:35 . באותה עת נרצח בנו ענבר, במקום אחר.

גיל – "גילי" בפי אימו, "גילגול" בקרב חבריו, "מאמי" של איילת, "אבוש" של ענוג ו"אבא" בפיהם של שלושת בניו – דיבר במעט מילים, אבל אהב עם כל הלב. היה לו חיבוק גדול, עוטף ומשרה ביטחון. הוא היה בן זוג ואבא נדיב ואוהב. בכל לילה, עד הלילה האחרון, אמר לאיילת שהוא אוהב אותה.