שמוליק וייס

שמוליק נולד ב 5 בנובמבר 1957 בפתח תקווה לאברהם ז"ל וללאה וייס (תבדל"א), אח צעיר לאריאלה. אביו עלה ארצה מרומניה, לאחר שרוב בני משפחתו נספו בשואה. שמוליק גדל בבית צנוע. כבר בנעוריו ניכרה בו התשוקה הבוערת לכלי רכב, והוא וחברו שלומי היו נוסעים בטוסטוסים עד שהטוסטוס של שמוליק נגנב, לרווחת הוריו.

שם הכיר את יהודית. הם הפכו לזוג, נישאו והביאו לעולם את הבת הבכורה, הגר. כשהגר הייתה כבת שנה עזבו שמוליק ויהודית את גילגל ועברו לקיבוץ ארז שבשער-הנגב. בתקופה זו נולד אסף ולמשפחה הצטרף אבישי, אחיה הצעיר של יהודית.

שמוליק עבד בפלחה, אך חלום חייו היה ללמוד ולעבוד במוסך כמכונאי רכב. קיבוץ ארז לא נענה לבקשתו, ושמוליק כמו שמוליק - עקשן, החלטי ומעשי מאוד - החליט לעזוב. יהודית הייתה בעלת מקצוע מבוקש בקיבוצים, גננת – והמשפחה עקרה לבארי, לאדמה האהובה הזאת במועצה אזורית אשכול, שאנו עומדים עליה, ולא יודעים את נפשנו.

אחרי שנתיים שבהן חיו בבארי כשכירים התקבלו לחברות. עם השנים נולדו עומר, דניאל ואוהד. בבארי הגשים שמוליק את חלומו, ובמשך שנים רבות עבד וניהל את המוסך של הקיבוץ. הוא אהב את העבודה, ותמיד היה מוכן לעזוב הכול אם מישהו היה צריך תיקון או עזרה בענייני הרכב. את אהבתו העזה לכלי רכב מכל סוג הנחיל גם לילדיו. בילדותם הרכיב אותם על הטרקטורון, אחר כך על הבאגי ובסופו של דבר טיילו בג'יפ.

שמוליק היה איש טכני, אהב לפרק ולהרכיב דברים, לרתך, לחתוך ולצבוע, ולימד גם את ילדיו לעשות זאת. הוא היה אספן של כלי רכב ישנים שאותם חלם לשפץ יום אחד, בפנסיה. "אוסף הגרוטאות של שמוליק" היה האוצר שלו, ולאיש אסור היה לגעת בו.

שמוליק היה סקרן וחקרן והיו לו תחביבים ועיסוקים רבים. בביתם של שמוליק ויהודית התנגנה מוסיקה כל הזמן, ב"פול ווליום". הוא עצמו לא ניגן, למרות שרצה ללמוד, אבל הוא אסף כלי נגינה והשקיע במערכות שמע הכי משוכללות שיש. בבית היו פסנתר וכלי נגינה, וכל הילדים מוסיקליים מאוד.

שמוליק העז לחלום – וגם אם לא תמיד הגשים את חלומותיו, החלומות שלו הניעו משהו במציאות, יצרו קרקע פורה להיווצרות של דברים. את חלומותיו הגשים פעמים רבות באמצעות הילדים: הוא קנה גיטרה כי רצה ללמוד לנגן – ואז אסף התחיל לנגן עליה ואחריו דניאל. וכך התחיל עוד הרבה דברים, כמו צורפות, אפיה בשמרים והכנת פיצות. לאחרונה רצה לגלף בעץ. הוא היה גם צלם מצוין, ותמיד היה לו ציוד צילום משובח. הייתה לו עין טובה בצילום, ומהר מאוד הוא הפך לצלם הראשי במשפחה, וכך הטיולים זכורים לכולם דרך העיניים של שמוליק.

שמוליק ויהודית אהבו תיאטרון, היו להם מינויים קבועים בתיאטרון הקאמרי, הבימה ובית לסין ומדי שבועיים-שלושה יצאו להצגה ובילוי עם חברים. כשההצגה הייתה טובה – קנו אחר כך כרטיסים לכל המשפחה.

שמוליק היה אדם בעל לב ענק. חייכן ומצחיק, חברותי, אוהב אדם וחי, ואהוב על כל מי שפגש אותו, מהרגע הראשון. תמיד מוכן להתגייס, לעזור, להתנדב לכל משימה, בכל שעה משעות היממה. אין אצל שמוליק "לא". מעולם לא פגע באדם, לא הרים קול, ידע לדבר עם כל אדם בגובה העיניים ועשה הכול כדי שלכולם יהיה טוב בסביבתו. כך גם חינך את ילדיו, להיות אנשים טובים, בלי הרבה מילים.

שמוליק אהב אנשים וידע לטפח קשרים עם בני המשפחה ועם חברים, כולל חברים מתקופת בית-הספר. הוא היה מעין "דבק" לאנשים. בני הזוג היו חברים בכמה קבוצות טיולים שאיתם נסעו לטיולים בארץ ובחו"ל. החברות, ה"ביחד" היו חשובים לו יותר מהטיול עצמו. בצעירותו טייל ברגל ובהמשך – עם הטרקטורון והג'יפ. הוא אהב את ההתמודדות עם השטח. בשנים האחרונות

החיבור שלו עם הנכדים הוא דרך עשייה: משחק בנדנדה, טיול בג'יפ, טיול בעגלה כדי שיירדמו. שמוליק ויהודית היו נוכחים ומרכזיים בחיי המשפחה, תמיד נמצאים לעזור, לתמוך ולתת עצה בכל עניין. גם לאמו שמוליק דאג במסירות, הסיע אותה וטיפל בה בסבלנות אין קץ.

הזוגיות של שמוליק ויהודית הייתה רוויה אהבה, הערכה, כבוד והכלה. שמוליק אהב לקנות לה מתנות ותכשיטים - כשם שהיה עקשן כך היה גם רגשן. הזוגיות שלהם מהווה דוגמה והשראה. הם עשו הכול יחד, אי אפשר היה להפריד ביניהם. שניהם יחד נרתמו לעזור בכל מצב קושי של בן משפחה או חבר במסירות יוצאת דופן. הם היו "יחידה של נתינה". ביתם היה מלא תמיד באנשים שהם לקחו תחת חסותם בחום ובנדיבות – שכירים בקיבוץ, חיילות ואחרים.

הוא לא היה דברן גדול. הוא הקשיב. בלי לקטוע, בלי להתערב, פשוט הקשיב. את אהבתו ואת אישיותו ביטא בתנועות, בשאלות קצרות וממוקדות ובעיקר – במעשים.

שמוליק היה קיבוצניק בכל רמ"ח איבריו. ציוני בכל רמ"ח איבריו. הוא האמין בהתיישבות, הוא האמין בארץ. שמוליק אהב את הארץ, אהב את בארי, ונרצח בעודו נלחם על בארי. ובארי מצידה - אהבה ועדיין אוהבת אותו.