רפי מורדו

רפי מורדו נולד בתל אביב ב 28- לנובמבר 1938, פחות משנה לפני מלחמת העולם השנייה, ועתיד לחיות חיים מורכבים מלאי תהפוכות. דובר אמת. לא פעם עד להכאיב. נדיב במעשים, חסכני במילים.

אביו מנחם היה יליד האי קורפו ביוון, משם יצאה משפחתו להשמדה. אמו רוזה הייתה מאיטליה. על ילדותו סיפר מעט. היה ילד שובב ובגיל שמונה כבר שילם על כך מחיר קשה: במהלך משחק ״ארץ אדמה״, משחק פופולארי באותן שנים בו המשתתפים היו זורקים סכין או אולר אל האדמה בכדי לסמן לעצמם שטחי אדמה, ניתז אולר בחזרה לעברו והוא איבד את עינו השמאלית.

הוא היה השני מארבעה הילדים. אחותו רשלינה עדיין עימנו. אחיו הצעיר ויטו (חיים) נפל ב 1961 במהלך פעילות הנח״ל המוצנח ואותו מעולם לא שכח. רק באפריל האחרון כתב באתר חללי צה״ל ״שנים עברו מאז הלכת, אבל דמותך חקוקה בליבי אחי הקטן״. הצעירה במשפחה רבקה הייתה אולי האדם הקרוב ביותר אליו. יווניה של פעם באופיה - אישה יפה, מלאת חיים, וזורמת. מותה מסרטן צער אותו מאד.

בגיל 14 או 15 הגיע לבארי לקבוצה של עליית הנוער. בקיבוץ מצא רפי בית אותו לעולם לא עזב. היה נער יפה תואר שיהפוך לגבר מרשים.

על שירותו הצבאי מיעט לספר מלבד אנקדוטה אחת: באוהל טירונים בו התגורר ישן לצידו בחור בשם אריק איינשטיין שנלקח משם ללהקה צבאית. רפי השתתף במלחמות ששת הימים ויום כיפור ועל כך לא דיבר כלל.

אחרי הצבא שב לקיבוץ ונשא לאישה את אתי שהייתה בקבוצת עליית הנוער המקורית עימה הגיעה לקיבוץ. חיי הקיבוץ ומלאכת כפיים התאימו לרפי. עבד בתחילה במכונאות רכב ואחר כך בדפוס בארי. הוא היה חרוץ, מוערך ואהב מאד את העבודה. ידי הזהב שלו בנו מיטות וארונות להרבה מחברי הקיבוץ.

בתוך שנים ספורות נולדו תמירה וספיר. מתמירה שעדיין חיה בקיבוץ. זכה לשלושה נכדים, רועי, גיל ותומר - כשרועי ותומר עדיין חיים בקיבוץ. מגיל החי בגרמניה זכה גם לנינה, ווגה בת השש. ספיר עבר לארצות הברית שם נולדות לו שתי בנות - אלכס וענבר.

עבור קרוב או חבר עשה ככל יכולתו אבל תמיד בדרכו הייחודית: וכחן, אומר את אשר על לבו. ״היה יכול לקום מארוחת צהריים, בכדי להסיע מישהו שביקש עזרה״.

הציר בין נאמנות לביקורתיות היה גם ביחסו לקיבוץ. מדי יום היה מתווכח על השלכות ההפרטה - מתלונן בלהט על התמורה שמקבלים החברים ממסים - אבל תמיד נותר איש בארי. הוא גם מעולם לא הוטרד מהמצב הבטחוני באזור.

בשנותיו האחרונות סייעה לו מטפלתו ציונה. תושבת נתיבות אותה חיבב מאד. בשנתו ה 85 רפי לא היה סיעודי ותמיכתה בו התבטאה בכביסה וחברה. והליכה לחדר אוכל. שם פגש מדי יום בדיוק ב 11.30 את תמירה.