עדי דגן
-
3.06.1955 - 7.10.2023
עדי דגן, דוש.
עדי נולד ביוני 1955, אחרי אשרי וענת. ילד שלישי להוריו, בודא וגנוסיה, ממייסדי קיבוץ בארי. בודא, על הקטפת עד גיל מופלג, וגנוסיה, אם כל הנהלת החשבונות, הם האבות המייסדים של הקיבוץ. אם היו אצלנו הרים, היו חוצבים את דמותם בסלע רושמור שלנו. טוב שנחסכו מהם מראות החורבן.
עדי, חבר בשלישיית הזאטוטים ילידי יוני, עם צפריר וישי. ילד יפהפה, מתהלך יחף במדרכות הזפת, בגופיה לבנה ומכנסי התעמלות עם גומי, או בגד ים סליפ. עד מהרה גדל להיות ילד גבוה וחסון, ספורטאי, שובב במידה הראויה ותלמיד מצטיין. בני כיתת צבר יודעים כולם: מלך. הכי חכם, הכי מהיר, הכי פינג פונג בחופש הגדול, הכי שחמט, אפילו לפני יפתח דוד, הכי הכל.
מלך שלא חפץ במלכותו. בן 16 יצא עם המשפחה לשליחות בניקרגואה. למד בבי"ס אמריקאי ושב לבארי מצויד בשתי שפות זרות, אנגלית וספרדית. כס המלכות נשמר לו.
עדי התגייס לצבא ב 1973, אחרי המלחמה. הוא רצה להיות טייס קרב, אבל במקום להמריא – צלל. ארבע שנים בשייטת 13.
בדרכו המצטנעת הביע השתוממות שלא הודח. חבריו ליחידה כינו אותו "עדיש" (במלעיל) סיפרו כי בשובם מאימונים, רצוצים, היה שוקע בקריאת עיתונים. תמיד ידע וזכר הכול. במהלך הסדיר, היחידה היתה מעורבת בלחימה בארגוני הטרור בלבנון.
במילואים השתתף ב"מבצע משה" לחילוצם של יהודי אתיופיה מסודן. אחוות הלוחמים של "צפרדעי יג" כפי שהם מכנים את עצמם, ליוותה אותו כל השנים.
בתום השירות הצבאי שב הביתה לשנה. השתלב בעבודה החקלאית, ונהג ללגלג על כישוריו המפוקפקים כעובד אדמה. אותה שנה הצטרף כמלווה בוגר לטיול סיני של כיתות יא-יב. גם הדס ליוותה את הטיול. למרות שגדלו באותו קיבוץ, רק עכשיו נפגשו.
כשכתב לה מדרום אמריקה "בואי, אם את יכולה!" הדס באה, לא לפני שקיבלה את אישור אסיפת החברים. חלפו ארבעים ושלוש שנות נישואין בין שני אנשים כל כך שונים, דומים, ומשלימים זה את זו. ארבעה ילדים נולדו להם: גיא, נעה, זוהר וסער.
עדי יצא ללמוד כלכלה באוניברסיטת בן גוריון. במשך כל השנים היה איש הכספים של הקיבוץ, בתפקידים שונים: ניהול הנהלת החשבונות של הקיבוץ, ריכוז משק, ואחר כך עשרים שנה כסמנכ”ל הכספים של הדפוס, שגדל בינתיים להיות אימפריה.
במקביל, תמיד היה שותף בכיר בהנהלה הכלכלית של בארי, ובצוותים השונים שהוקמו אד הוק לטיפול בכספי פנסיה, בזכויות סוציאליות, ועוד ועוד. ברוח טובה, בצנעה, תמיד שקול וענייני, קפדן, ישר, עומד על דעתו גם במחיר של חיכוכים בין קולגות, וכל זאת בלי להתרגז על איש. לקראת הפנסיה העביר את נטל האחריות באופן מסודר, נזהר מלהטיל את צילו הגדול, והעמיד את עצמו לרשות המפעל לפי הצורך.
עדי עבד שעות ארוכות ולא תמיד היה פנוי להשתעשע עם הילדים. הוא חסך אולי בהבעות רגש אבל נטע בהם ביטחון מוחלט באהבתו. בדרכו המרומזת, ללא מילים, המשיך את מורשתם של בודא וגנוסיה: עבודה, מחוייבות, הסתפקות במועט.
עדי והדס הרבו לטייל בארץ ובעולם. הרי נפגשו בסיני, וטיולים היו חלק מהותי בחייהם גם כמשפחה. עם חברים הלכו את שביל ישראל, ואת הטיולים לחו״ל תיכנן עדי בדקדקנות. כפי שהעידה עליו גזרתו, עדי אהב לאכול, והיטיב לבשל.
כשיצא לפנסיה, ברא את עצמו מחדש. הוא למד להכין קוקטיילים, והיה הברמן המועדף בפאב בערבי עקרות הבית הנואשות.
אל בנות צוות "ברמקפה" הצטרף מאחורי מכונת האספרסו, והיה באריסטה קשוב ונמרץ. מהיוטיוב למד לעשות קסמים, כדי לשעשע את הילדים. היה לו הרבה יותר זמן לקרוא עיתונים, מענייני דיומא דרך הטריוויה הסלבית, לעולם הספורט. הוא אהד את הגולדן סטייט ווריירס ואת סטף קרי, מעודכן תמיד בפרטים. הוא קרא והקשיב לדעותיהם של דוברים שעמדותיהם הפוליטיות מנוגדות, אפילו את ערוץ 14, מפני שצריך לשמוע גם יריבים. למרות כאבי הגב שמררו את חייו לא ויתר על 50
בריכות ביום, ועל ההליכות של ימי שישי עם הראל - התחרות השבועית של סיירת גולני עם השייטת. הוא התחיל לצייר, הקפיד להתייצב לשיעור פעם בשבוע, ולקח את הנכדים איתו כשהחליט לרשום את הנוף הנשקף ממצפור הספסלים הצופה אל השדות.
הנכדים היו המיזם החשוב ביותר בפרק הזה של חייו. סבאותו המסורה זיכתה אותו בכינוי חדש: "סבאדוש". לתימהון ילדיו, וכולנו בעצם, גילה סבאדוש את עונג השמרטפות. אבל במקום להרדים את הזאטוטים שר להם ממיטב גלגל״צ וערך מפגני קסמים.
עם יציאתו לגמלאות הצטרף לעמותת ׳בדרך להחלמה׳. הוא והדס היו מסיעים מדי יום חמישי חולים פלסטינים מתרקומייה וממחסום ארז לבתי חולים בארץ.
נרצח באכזריות בשבת, 7.10.23 .
בן 68 במותו.
דוש שלנו, מלך בלי כתר שלנו.
יהי זכרך ברוך.
