אדריאן נטע

אדריאן אן נטע, נולדה בקליפורניה לאלן ואלפרד למפרד בשנת 1957. אביה עבד כמהנדס בשירות הצי האמריקאי והמשפחה התגוררה בדרום קליפורניה. בילדותה התרכזה במוזיקה וניגנה על כינור. את בית הספר התיכון סיימה אדריאן מוקדם לאחר שהשלימה את כל חובותיה. לאחר מכן, למדה מוזיקה ונגינה על חליל באוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס וסנטה קרוז.

ב 1978 נפגשו אדריאן וישראל, בן בארי שטייל בארה"ב אחרי הצבא, בביתו של חבר משותף. לאחר טיול ברחבי ארה"ב ישראל חזר לקיבוץ. אדריאן הגיעה זמן מה לאחר מכן ל"ביקור קצר", שנמשך משנת 80 ועד היום.

בהגיעה לקיבוץ קיבלה עליה את עול הציונות, העבריות והישראליות. אדריאן הייתה עובדת חרוצה ביותר והעשירה כל ענף שבו עבדה: ברפת, למדה את קריאות הרפתנים ושרה אותן בטונאציה החלטית ("בוווואי-בואי-בואי-בואי") ואהבה במיוחד את זמן האיכות ביונקייה. בחברת הילדים, היא חינכה כיתה בצוותא עם יעקב ברקאי והושפעה עמוקות מההומניזם שלו. באותה תקופה גם העבירה שיעורי מוזיקה לילדי הגנים.

בשנת 82' נולד הבן הבכור נהר, שנתיים אחר כך כרמל, כרמי, וב 86' נולדה דרור. בשנת 93' נולדה הבת הצעירה עיינה. אדריאן הייתה אמא אוהבת, מעורבת ועוטפת. תמיד דאגה שהמשפחה תשב לאכול ארוחת ערב יחד, בבית. חינכה את ילדיה להיות אנשי שלום, ואוהבי אדם.

בשנות ה 90 המוקדמות, תוך כדי גידול המשפחה והילדים, החלה ללמוד סיעוד בבאר שבע, בשקדנות ובהתמסרות האופיינית לה. עם סיום הלימודים עבדה כאחות במרפאת הקיבוץ תחילה, ולאחר מכן במרפאת קיבוץ עלומים. היא אהבה את העבודה בקהילה וראתה בכל מטופל, לפני הכל, אדם, עולם שלם. בשנת 97' החלה ללמוד בקורס מיילדות ועם סיומו התחילה לעבוד כאחות-מיילדת בבית החולים סורוקה בבאר שבע. הייתה נוסעת לבאר שבע ערב, לילה ובוקר, והתנדבה אין-ספור פעמים

למלא את משמרות החג והשבת. בחדר לידה הייתה ידועה כמיילדת עם גישת מיילדות ייחודית שכללה טכניקות שסיגלה לעצמה לאורך השנים. מישיבה על מיטת היולדת תוך כדי הלידה ועד ללחיצה מיומנת בנקודות מסוימות באמצעות האצבעות. אדריאן התבלטה כמיילדת המתייחסת לכל יולדת בכבוד ובטוב-לב ללא קשר למוצאה, דתה או שפתה. להערכתנו, היא יילדה אלפי נשים לאורך השנים, הביאה חיים לעולם. בשנת 2015 יצאה כחלק מהמשלחת הישראלית לנפאל אחרי רעידת האדמה הקשה.

בשנת 2022 , אחרי שנים ארוכות של עבודה במשמרות בחדר הלידה, יצאה אדריאן לגימלאות. מבלי לעצור לנוח, היא הפכה לסבתא במשרה מלאה. עשתה ימים כלילות בנסיעות, בשמרטפות ובליווי הנכדים. היא התנדבה יום ויומיים בשבוע בחוות רימון שנמצאת ליד קיבוץ להב. בחווה היא עזרה לשקם נערים ונערות חסרי מסגרת ונהגה בהם באהבה גדולה. היא אהבה את עבודת הריפוי שנעשתה בחווה דרך החקלאות האורגנית, שהייתה אחד מתחביביה המרכזיים.