איתן חדד

אף אחד פה לא צוחק עכשיו, כי אין כבר מי שיצחיק אף אחד; אם איתן היה פה, כבר היינו צוחקים מתישהו אפילו במהלך האירוע הזה. איתן כבר היה מצחיק אותנו, כי זה אחד מאותם דברים שאיתן ידע לעשות הכי טוב. לקרוע אותנו מצחוק. איתן היה הבטחה שתמיד התממשה לזמן טוב יותר, כייפי יותר. זה מה שהפך אותו למי שהיה; איש של אנשים, איש שאהב אנשים ורצה אנשים לידו, והם אהבו אותו ורצו אותו לידם.

הייתה לאיתן האנרגיה הזו לקחת אותנו איתו למקום שלם יותר, חי יותר. לקחת אותנו לטיולים בוואדיות ובנחלים של הקיבוץ לאחר הגשם, למטקות בים, לבריכה ולטניס זוגות כל יום שישי, לכדורגל עם החבר'ה, למסעדה טובה, לשיחת נפש עמוקה, לגלגול סיגריה קטנה וקפה קטן, להופעה של זמר אפריקאי שרק הוא הכיר, לנגן לך על הגיטרה באמצע היום ולשיר, לפגוש אותך במדרכות של הקיבוץ עם חיוך ולשאול אותך ״מה אח שלו?״ ולהגיד מאחורי הגב שלך ״איזה גבר״, לספר לך עשרות סיפורים מצחיקים שקרו לו ושניכם התגלגלתם מצחוק. היתה לו היכולת לשאוב אותנו לתוך בולמוס של חיים, כי זה מה שאיתן היה; המון חיים באיש אחד.

איתן היה מדבר איתנו. נוסך בנו אמון מחודש בכוחם של המילים, של השיחה, של הביחד, של פתיחת שערי הלב. ומשהו בקולו השקט, העדין, היה מאשר לנו שאנחנו נשמעים ואהובים, ושיש לנו למי להשמיע; לאיתן. איתן, שהיה נוסע וטס קילומטרים כדי לראות אותנו, לשבת איתנו, לטייל איתנו, העיקר לשמור על קשר. "שר החוץ של המשפחה" היה הכינוי המשפחתי שלו, והוא המשיך להגיע לכל אירוע, לכל קרוב ולכל רחוק בלי יוצא מן הכלל.

איתן היה מזיז אותנו. איתן שעשה מקצבים מהפה עוד לפני שלמד לדבר, שתופף בילדותו על כל חפץ דומם וגם פחות דומם, שהמוזיקה הייתה החברה הראשונה והנצחית שלו. איתן הבסיסט המחונן, איתן עם ערימות התקליטים, עם ההיסחפות למוזיקה ברזילאית, אפריקאית, יוונית, מוזיקת עולם, כל דבר שזז. איתן שהשבוע המאושר בחייו – כך אמר – היה השבוע שבו הופיע מול ילדי שלושים גנים עם ההרכב שלו והמופע שיצרו. איתן שמוזיקת חייו עוד תישמע ותושמע ותזיז, כי מוכרחים לזוז, כי איתן היה, עוד הרבה לפני המילים, פשוט אנרגיה בתנועה.

איתן נולד בקיבוץ בארי ב 4 באפריל 1980, בן בכור לנעמה ז"ל ומאיר חדד, ואח לאסף ודפנה. בקיבוץ הוא היה חלק מכיתת "אלה", ולאחר מכן התחנך בבית הספר במעלה הבשור. בנובמבר 1998 הוא התגייס למודיעין קרבי והעביר את השירות ברמת הגולן ובדרום לבנון. אחרי הצבא עבד בבארי באקונומיה, טייל שנה באוסטרליה ובדרום אמריקה, וכששב לארץ גר בתל אביב כמה שנים. הוא עשה תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת בן גוריון, ולא מזמן סיים את התואר השני שלו. בשנים

האחרונות איתן עבד ב'דפוס בארי' כאיש מכירות, מסור ומחויב, שעשה הכל כדי שהקיבוץ שכל כך אהב יצליח. בשנה האחרונה הכיר את גַאֵל, והיה מאושר כי מצא אהבה, אהבה גדולה, שלמה, אחרי שנים של רווקות.

ב 7 באוקטובר איתן לקח איתו לקרב חייו את כל האנרגיה הגדולה הזו שהייתה לו, והיא הספיקה לו כדי לצאת מהבית עם השכפ"צ עשר דקות אחרי מטח הטילים הראשון, להגיע למרפאת הקיבוץ ולהילחם שעות רבות במחבלים שחדרו לבארי. נהוג לומר "כמו אריה", אבל במקרה של איתן זה היה כמו אריה עם תאורה והגברה עם כוח ונחישות עצומה. איתן נלחם במחבלים כמו שהחיים נלחמים במוות ובבני מוות: במלוא הזעם על גוויעתם של האור, של היופי, של הצחוק, של המנגינה. ומתוך כוח הלחימה והעמידה הזה, איתן הרג עשרות מחבלים והציל עשרות חברי קיבוץ שבוודאות היו נרצחים או נחטפים גם הם.

איתן הפך גיבור כמו שלא תכנן להיות, כמו שלא ידע שהוא. אולי רק אבא מאיר הרגיש משהו מזה באיזה חוש פנימי עמוק כשנתן לבנו בכורו את השם איתן, בהשראת רפאל איתן, וקיווה שיהיה גיבור כמותו.

43 שנות איתן הספיקו להאיר באנושיות נדירה את חייהם של מאות, ולהציל את חייהם של עשרות, אבל לא הספיקו, ואין דרך שיכולים היו להספיק, לנו ולו. ״זמן חדד״ – יחידת הזמן המיוחדת ומלאת המסתורין שהייתה שייכת רק לו – הגיעה לסיומה.

אבל חדד נשאר אצל כל אחד מאיתנו בלב ובנשמה לנצח. ומותו, כמו כל מוות של אנשים אהובים ומופלאים, הוא לגמרי בלתי נסבל או נתפס. וכשאדם כזה נלקח מחיינו, נותרת לנו אולי רק נחמה אחת: שחיים בעוצמה כזו לא כבים עם סיומם. הם ממשיכים לזהור בלבבותיהם ובזכרונם של כל מי שנגעו בהם. ואנרגיית חייו, ההומור והצחוק של איתן תישאר איתנו. איתן יחיה בנו, ומה שהביא לעולם, מרגע שבא, לא יסתלק מהעולם עם לכתו.