אורית סבירסקי

אורית נולדה בבארי, ב 20 ביולי 1953, לאביבה ובמיק סלע, מהמייסדים הפיזיים והרוחניים של הקיבוץ. במיק, יליד שכונת בורכוב, ואביבה ילידת שכונת נשר בחיפה, עלו במוצאי יום הכיפורים תש"ז על אדמת נחביר ונלחמו בה במלחמת העצמאות.

במיק, יד ימינו של יגאל אלון, היה ממקימי הדפוס ומנהלו, מזכיר הפנים, ומרכז המשק. אביבה נשאה בתפקידים רבים בהם מנהלת בית הספר.

אורית, הילדה היפה מכיתת ״שיבולים״, הגיעה מביה"ח סורוקה היישר לבית הילדים, ללינה המשותפת. ילדה אצילית עם עדינות אין קץ. עיניים ירוקות וטובות לב, מלאות חמלה, חכמות, ומאירות מכל מבט כבר בתמונות מגיל 4. היא היתה רצינית כל-כך, שקדנית, חרוצה, בין לא מעט שטותניקים מחוספסים, וידעה תמיד להשתלב ברגישות וברכות. בבית, במשפחה של שזופים ושחומים, הבלונדינית הקטנה צחקה תמיד שהיא מאומצת.

אורית היתה תלמידה מצטיינת, פעילה חברתית, מדריכה בתנועת ״חטיבת בני הקיבוצים״, והראשונה להוביל כל וועדת כיתה.

כבר אז, ולאורך חייה העשירים, התבלט בה שילוב של מנהלת מבריקה ומלאת תושייה, עם נפש של אומנית ועומק רוחני.

איתמר האח הגדול, דני ואוסנת, האחים צעירים, היו לחברי נפש עבורה – דבר לא מובן מאליו בימי הלינה המשותפת, כשכל ילד גדל עם קבוצתו, והכיתה היא המשפחה. היו לאורית עוד אחים: תמר, עמוסי, וגידי, ילדיה של דודה שרה, אחותו של במיק – שגדלו עם האחים לבית סלע בחיבור נפש ודם. גידי, שהיה קרוב אליה מאד, נפל בשירותו הצבאי והותיר במשפחה כאב עמוק.

רגע לפני שסיימה תיכון, פגשה אורית את רפי, שהגיע לקיבוץ כחלק מגרעין הצופים 'אביר', ובלט מיד כחתיך חכם ונבון. גם אהבה לאמנות ולתרבות חיברה בין השניים, ורפי בחר להישאר בבארי. הם נישאו בשנת 79 ', ואז טסו יחד לטיול הגדול במזרח, שיהיה למשמעותי במסע חייהם. הקשר החזק והעמוק ביניהם היה השראה לכל השבט.

אחרי לימודים באוניברסיטה העברית, אורית שבה לקיבוץ ולימדה תנ״ך ומתמטיקה. לאחר שנה עברו לתקופה בגבעתיים, שם החלה אורית קריירה בתפקידי ניהול.

את מרב ויונתן, התאומים, הבכורים, בחרו ההורים ללדת בעיר. רק כשבוטלה הלינה המשותפת, היה זה סימן עבורם לשוב לקיבוץ. איתי כבר נולד בקיבוץ וארבע שנים אחר כך, נולד גם יובל.

מיד עם שובם, אורית חנכה במרתף שמתחת לחדר האוכל את הגלריה לאמנות, שתציג בשנים הבאות כ 400 תערוכות. היא היתה האוצרת הראשונה, וקידשה אמנות עכשווית, אמיצה ומאתגרת.

בעשורים הבאים היא ניווטה בין קריירה ענפה, כסמנכ״לית הדפוס, מנהלת משאבי האנוש, ומנהלת תחום הרווחה והבריאות בקיבוץ, לבין אהבתה לאמנות. היה לה חשוב לא לתת לבארי לקפוא על שמריו, ולהיות מעורבת בתהליך השינוי, בהמצאתו המתמידה מחדש.

אורית היתה אמא בכל רמ"ח אבריה, עמוד שדרה יציב המקנה תחושת ביטחון ועוגן לילדיה, והיתה מעורבת בחייהם תוך כדי הקשבה, הכוונה והכלה אינסופית.

היא היתה הדודה הנערצת על שבט שלם של ילדי עיר מהמשפחה, שהיו מגיעים מידי חופש גדול לזמן איכות בקיבוץ, והיו מחכים כל השנה להתעורר איתה בחמש בבוקר לתורנויות במשק.

לקראת פנסיה הגיע שינוי נוסף בחיים - אורית החלה להתנדב כמלווה רוחנית לאנשים חולים ואלה הנוטים למות. היא התמסרה גם ללימוד רוחני, רגשי ואמנותי, ופרחה בו. היא מצאה את המקום הטבעי שלה בהקשבה ובריפוי עבור מי שזקוק כל כך.

אלה היו שנים של שמחה והגשמה. שמחה כסבתא שמרעיפה אהבה ונתינה לעילם בן ה 7 , לקינן בן ה 4, ולדרור שנולד רק לפני עשרה חודשים. אלה היו שנות יצירה עם הנכדים, ודאגה לכל מחסורם, בעיקר לאושר הפנימי, היצירתי, לתוכן הנפש. שנים של טיפוח התא המשפחתי החם, העמוק, האוהב - גם של השבט, המשפחה המורחבת על כל ענפיה.

היא טיילה בעולם, עם נפש של חוקרת. התנדבה, בעומק ובנדיבות, באכפתיות ובשקט העדין והמיוחד שלה. אורית לא הפסיקה ללמוד ולהשתכלל לרגע. מדיטציה, בודהיזם, מיינדפולנס, חינוך. ביצירה אמנותית יצרה שפה משלה, עשירה ומלאה ביופי, שהתפתחה כל העת והקסימה קהל גדול, גם ברשתות החברתיות. היומן הויזואלי, כלי המחבר בין ריפוי ואמנות, מילא בשנים האחרונות את עולמה, והיה בה רצון עז להעביר הלאה את הכלים שרכשה. ביתה היה מלא אוצרות, כלי יצירה, צבעים, ויצירות.

החצר היתה גן פורח מכשף, קסום. איש לא האמין על אורית שהיא כבר בת 70. מלאת סטייל, מרשימה, מלאת אור ועוצמה, קורנת, בשיא חייה, בשיא הגשמתה, בשלום פנימי, שמחה בחלקה.

במסירות אין קץ, היא היתה גם לצד הוריה שחצו את גיל ה 90. במיק נפטר לפני שלוש שנים. אביבה ניצלה מהטבח, והיא בת 97. עמוק לתוך הלילה, בתוך השואה שלנו, כשהחיילים הגיעו סופסוף לפנות את אביבה, היא סירבה לזוז עד שתדע מה עלה בגורל בתה. ״יש לי בת פה״, היא התעקשה, ״יש לי נכדים״.

איתי נחטף. יוני ניצל מהטבח וחולץ. מירב ויובל לא חדלו מאז שבת בשש בבוקר, לחפש, להילחם, להתחנן, לנסות להציל, לרדוף אחרי כל פרט מידע. מבעד לשמים השחורים, הבית הפורח המלא אוצרות, הפך שרוף עד אפר בשואה שלנו.

בטקסט מלפני מספר שנים כתבה אורית ״ברגעים של פחד וחולשה, גיליתי שבידי החופש לבחור את הגישה לחיים. בחרתי אז, ובכול יום אני בוחרת מחדש, לאהוב את מה שיש, לפתח ולקדם את כל מה שאפשר. חיים אידיאליים בעיני הם חיים שיש בהם אהבה, עניין, התפתחות ואיזון. נדיבות, כנות, מנהיגות ויצירתיות. אני מאמינה שהכול אפשרי עבור כל אחד ושהפוטנציאל שלנו גדול יותר מזה שאנו מממשים ואף מדמיינים״.

בלכתה, אנחנו לעולם לא נשוב להיות מי שהיינו ומה שחלמנו להיות.

יהי זכרה ברוך.