אבלום מילס
אבלום נולד לפורטונה ומוריס מילס, נולד בעיר קהיר שבמצרים. אחיהם הבכור של איזי (יצחר), אראלה (ארלט), אסתר (אתי) ולאה (לולו).
כשהיה בן 6 הצטרפה המשפחה לעלייה הבלתי-לגאלית לישראל. הם הפליגו מנמל קהיר אל צרפת, ומשם דרך ברינדיזי שבדרום איטליה עד לחופי עתלית. לאחר תקופה ממושכת במעברה בעתלית, הגיעה המשפחה לשכונה א' בבאר שבע.
אבלום (שבצעירותו כונה ברי) היה ילד שובב וזריז שחיפש
מפלט מהחינוך הנוקשה והתקיף בבית הוריו. את החופש מצא בהרפתקאות הייחודיות ובמעשי הקונדס
שביצע עם אחיו הצעיר איזי. הוא היה עצמאי, לא ידע פחד
ואהב לטפס, לבנות ולאלתר פתרונות מתוך האוצרות הקטנים
שזימן לו הטבע. באחד הימים מצאו אבלום ואיזי חמור נטוש
בחורשה הסמוכה לשכונה א.' הם החליטו לצאת איתו למסעות ושליחויות ברחבי
באר שבע, אירוע שהסתיים במעצר ובתיק במשטרה לכל אחד מהם. אבלום
ידע שאחרי כל מסע שכזה החזרה הביתה תגבה מחיר יקר. הוא הגן בגופו
על אחיו הצעיר. גם איזי ואראלה פעלו בכל כוחם כדי להרחיק את
אחיהם הבכור מחמת זעמו של האב.
בגיל 14, עזב אבלום את הבית, הצטרף לחברת נוער "בארות" ואיתם הגיע לבארי. הקבוצה מנתה 40 חברים, מהם רק 10 בנות, והמחנכות היו תמר ומנוחה. אבלום השתלב בחיי החברה, והיה ידוע ביכולתו לתקן דברים - מנגרות ועד אינסטלציה. ממילא, הסביבה החינוכית שמה דגש על חינוך לעבודה יותר מאשר על הלימודים. אבלום התאהב בקיבוץ והחיל על עצמו את אורח החיים החדש. הוא התרחק מספרי הקודש, והפקיד בידי אימו את התפילין כדי שתחזיר אותו לבית הכנסת.
חברי "בארות," ואבלום ביניהם, התגייסו
לנח"ל מוצנח ושם עשה את שירותו הצבאי. במלחמת
יום הכיפורים גויס למילואים בבסיס חימוש, ולפתע ראה את
חזי השריונאי בדרכו ליחידה בצפון. אבלום הודיע שהוא מצטרף. כשהגיע
ליחידה אמרו לו שהוא מבוגר מדי ואבלום ענה: אם לא תקבלו
אותי, אצא מכאן עם טנק! אפילו המפקד
הכי גיבור היה נכנע לאיום, ואבלום הפך לתותחן של טנק המ"פ. כשריונר השתתף גם במלחמת לבנון הראשונה. חבריו
זוכרים את חוש ההומור שלו, את המתיחות
שעשה לחבר'ה, ולא
פחות מכך את הסדר והארגון שייחדו אותו.
אבלום היה בין הבודדים מ"בארות"
שחזרו למשק. במהלך חייו הספיק לעבוד במקומות רבים ומגוונים: היה
לולן, אחראי על כיבוי אש, נויניק, עובד
חדר אוכל, אקונום, רפתן, חשמלאי
ובנאי. תקופה מסויימת היה גם סדרן שבתות וסדרן
תורנויות. עבד
בגליוטינה של הדפוס, ואחר כך היה
איש רשיונות הנהיגה ומחלקת הכרטיסים.
בשנת 1968 פגש את ג'ין דרסלר, מתנדבת
צעירה מארצות הברית שהגיעה לבארי. כעבור
שנה התחתנו, ונולדו שני, גל
וניב. לאחר פרידתו מג'ין, הקים
אבלום משפחה עם יונה פריקר, עימה הביא לעולם את סיגל ואת סתיו. את
ילדיו, ובהם גם אביב, בתה
של יונה מנשואיה הראשונים, חינך אבלום לערכים של עצמאות, סקרנות
ואהבת הטבע. האיש שגדל במציאות קשה ומורכבת מצא
דרכים להרעיף אהבה על ילדיו.
בדצמבר ,1996 נהרג ניב כתוצאה מתאונה טרגית והוא בן 14 בלבד. האסון ערער עמוקות את המשפחה כולה. הלום מגעגועיו, זרע אבלום רקפות בחורשת בית העלמין של בארי, והיה אוסף את הזרעים ומנביט אותם בעציצים קטנים, מחלק לחברים.
רקפות רבות עדין פורחות בגינות החברים ומסביב לקיבוץ.
אבלום
טיפח הבית וגם בנה בכוחות עצמו מרתף שהלך והתרחב והפך לגן העדן הפרטי שלו. הוא
אהב את גינתו ואת אוסף הקקטוסים המיוחד שלו, והזמין את כולם
לצפות בפריחת מלכות הלילה שפורחות רק לילה אחד בשנה. אבלום שמר על שגרה
ברוכה שכללה האזנה למוסיקה, צפיה בסרטים, פעילויות ספורט
ויציאה אל הטבע. אהב לשבת במרפסת, להאזין ברדיו המפורסם
שלו לשירי ארץ ישראל, במיוחד ליהורם גאון ולאום כולתום. הוא
גם אהב לטייל בארץ ובמקומות רבים בעולם. במיוחד אהב
לצאת לסיני, והיה בן בית בקרב המשפחות הבדואיות בתראבין. אחרי
מותו של ניב, בילה ימים ארוכים באוהל על חוף המגדלור
באילת. שם היה צולל, נח, מחדש
את מצברי הכוחות. במשפחה ובין החברים נולדה מסורת חדשה: עולים
לרגל להיות עם אבלום באוהל.
אבלום
היה עיוור צבעים. כך הפתיע את העולם בשילובים יוצאי דופן: הבית
היה צבוע צהוב-כחול , צבעי השרוואלים והכובעים בשילוב מעורר תהיות. גם
חוש הטעם שלו היה ייחודי: לכל ארוחה הוסיף פלפל חריף. את
הקפה שתה תמיד עם ֵהל ובלי סוכר, כי מצרי טוב לא ממתיק קפה. הוא
אהב לחלק לשכנים סברסים ותאנים שליקט בבוסתנים הפזורים בשדות הרחוקים. הוא
לימד את בנו גל לכבוש זיתים, והשניים זכו בפרסים בשורה של תחרויות
מקומיות.
בנובמבר
2022 נפטר גל, אחרי מחלה קשה. הפרידה
מהבן שהיה כה קרוב אליו הייתה קשה מנשוא. גם מול האסון
הזה, מצא
אבלום
נחמה בשמחות קטנות: זמן האיכות שבילה עם נכדיו ובנותיו.
איש
חרוץ וצנוע של "עשה זאת בעצמך," שאהב
את הקיבוץ בכל ליבו וביקש לבנות בו בית לילדיו, בית טוב יותר
משהיה לו.
נרצח
בביתו, בשבת השחורה, .7.10.2023
על
הכרית בממ"ד נמצא ספר תהילים. יהי זכרו ברוך.
