אבי מור

אבי ויעל תאומתו, תיבדל לחיים ארוכים, נולדו בקיץ של שנת 1962 בבית החולים אסותא בתל אביב. הוריהם ווה ושולה מרנשטיין היו ניצולי שואה. משפחת מור, שאליה הצטרף שנים אחדות אחר כך האח הקטן בועז, התגוררה ברחוב כצנלסון בגבעתיים, והעיר הקטנה, השכונתית של אז, הייתה גם נוף ילדותו של אבי.

אבי ויעל היו ילדים יפים להפליא ובגיל שש נבחרו להוביל מסע פרסום לאופנת הביגוד "סלע״. תמונותיהם התנוססו בעיתונות ובחזית אוטובוסים ושלטי פרסום. יעל, ביישנית ונחבאת אל הכלים, ויתרה על הקריירה שנכונה לה, אבל אבי המשיך ואף עשה בה חייל. מהר מאד קלט באילו זוויות כדאי שיצטלם, נעמד בנונשאלנט, מחוייך וקורן, וכבש את המסלול.

בגיל 9 התאהבה בו נעמה היפה משכונת ילדותו, ממנה גם קיבל את הנשיקה הראשונה. עם סיום בית הספר היסודי המשיך אבי את לימודיו בפנימיית הכפר הירוק, והיה חוזר אל ביתו רק בחופשות ובחגים. הפיצול מתאומתו יעל, שהמשיכה ללמוד בקרבת ביתם, היה קשה לו, אך השניים נותרו קרובים תמיד, ובבגרותם אף חלמו להזדקן יחד ולטפל זה בזו.

מתמיד עסק אבי בפעילות גופנית, ומן הידועות שהיה רוכב אופניים מוכשר במיוחד. בנערותו גמא קילומטרים על קילומטרים, מגבעתיים, וממנה לתל אביב ועד לדרך העולה לירושלים. על המדף בחדרו עמדו גביעים שבהם זכה במסגרת תחרויות ארציות שבהן השתתף. בבגרותו המשיך לעסוק בפעילות ספורטיבית, התאמן בחדר כושר, ושיחק טניס. יחד עם כל זה, ניחן אבי בנשמה יתרה וגמע ספרים מכל סוג. גם כאדם בוגר היה סקרן ועתיר ידע, חובב אנציקלופדיות שהיו ברשותו למכביר. אבי היה גם חובב

קולנוע וצפה באין ספור סרטים, מערבונים וקומדיות, מה שמסביר את יכולות המשחק והחיקוי שלו. רבים מחבריו יעידו שהיה המצחיקן של החבורה. אבי התעניין גם בפילוסופיה, בודהיזם, שיפור עצמי והתפתחות אישית רוחנית. וכמו רבים מבני גילו, גם אבי היה חניך בתנועת הצופים.

כשהיה בן 16 נסעה המשפחה לחופשה בקיבוץ בארי, בעקבות משחק טניס שבו השתתף אחיו, בועז. בחופשה זו הכיר אבי את תמירה, בת הקיבוץ, והתאהב בה. אהבתם יכלה למרחק הגיאוגרפי, והשניים נחשבו לזוג בלתי נפרד. בתקופת השירות הצבאי היה אבי נוסע אל תמירה באוטובוסים מצפון הארץ ועד לדרומה...

במסגרת שירותו הצבאי שירת אבי כחובש קרבי בגדוד 51 של חטיבת גולני. המראות והחוויות השפיעו עליו קשות, ובכל זאת עוד התלבט אם לחתום קבע. בסופו של דבר נפלה ההחלטה להינשא לתמירה ולעבור לגור בקיבוץ. לאבי ולתמירה נולדו שלושה ילדים: רועי, גיל ותומר.

במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בעודו מצפה ללידת בנו השלישי, גויס אבי בצו 8 למילואים והוצב במבצר הבופור. אירועי המלחמה הזו הותירו צלקות נוספות בנפשו. מהמילואים שב הפעם אדם אחר. הוא נשא עמו כאב שהיה מעל לכוחותיו להכילו, והדבר השפיע על כל אורחות חייו, ובהמשך על גירושיו ועל הקשר עם בנו, שלא תמיד נשמר באופן רציף. ועדיין, תומר זוכר רגעים משותפים יפים: טיולים בחיק הטבע, קומזיץ עם תה מתוק וחם שהכינו יחד, לינה באוהל, משחקי באולינג, נסיעות לאילת, מרקים טעימים שנהג לבשל להם בחורף, ובכל שבת בערב, משחקי כדור כיפיים של רועי, גיל ותומר עם אבא. משחקי מטקות על חוף הים בתל אביב, בניית פסלי ענק בחול, משם דאג לשלוח ליעל תיעוד מצולם.

אבי מאוד אהב בעלי חיים. הוא אסף חיות רבות, ולעיתים טיפל במקביל בשישה כלבים או במספר דומה של חתולים בביתו, עד שהדבר היה מקשה עליו, ואז הוא היה דואג למצוא בית לכל אחד ואחת מהן. הייתה תקופה שבה גידל שני כלבים, והיה יוצא איתם לטיולים רגליים מחוץ לקיבוץ. לילה אחד נדרס אחד הכלבים, דבר שהסב לאבי צער רב. הוא קבר אותו ושתל קקטוסים וצמחי נוי במקום קבורתו, אסף חפצי נוי וטיפח פינת חמד לזכרו. גם כשכבר לא גידל חיות בביתו, הוא המשיך להאכיל חתולים רבים ברחובות, ולהשאיר קערות מים ברחוב לכלבים ולחתולים – היו בו עדינות וחמלה יוצאי דופן.

לאחר שחרורו עבד אבי כמאמן טניס בקיבוץ. בהמשך עבד בבית הדפוס הקיבוצי, ואחר כך במשך שנים ארוכות בנוי, בטיפוח הצמחיה של הקיבוץ, ולאחרונה עבד במוסך בשטיפת רכבים.

בשנה האחרונה עבר אבי משבר רגשי קשה. מכאובים ישנים גבו מחיר מנפשו. עם השנים והקשיים אבי הלך והסתגר, והפך לאדם מופנם יותר. עם זאת, הוא חיפש את הטוב והיופי בעולם, גם כשזה היקשה והכביד עליו. הוא רצה מאוד להשתקם, ולהיות חלק מהחברה. הוא אהב לתקן ולשפץ דברים, ולנסות לבטא את עצמו דרך ניסיונותיו לייפות את העולם סביבו, אם בדאגה לבעלי החיים או בשתילת צמחים רבים בקיבוץ ומחוצה לו, בבית העלמין ובקרבת המוסך שבו עבד.

יהודה עמיחי כתב: "כְּשֶׁאמוּת אֲנִי רוֹצֶה שֶׁרַק נָשִׁים יְטַפְּלוּ בִּי בַּחֶבְרָה קַדִישָׁא, וְיַעֲשׂוּ בְּגוּפִי כַּטּוֹב בְּעֵינֵיהֶן הַיָּפוֹת, וִינַקּוּ אֶת אזְנַי מִן הַמִּלִּים הָאחֲרוֹנוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי, וִינַגְּבוּ אֶת שְׂפָתַי מִן הַמִּלִּים הָאחֲרוֹנוֹת שֶׁאמַרְתִּי, וְיִמְחֲקוּ מֵעֵינַי אֶת הַמַּרְאוֹת שֶׁרָאִיתִי וְיַחְלִיקוּ אֶת מִצְחִי מִן הַדְּאגוֹת״.

בשביעי לאוקטובר נרצח אבי בידי בני עוולה על לא עוול בכפו, יחד עם בני קיבוץ רבים נוספים. אנו תפילה שמלאכי מרום קיבלו את פניו של אבי היקר, ניקו את אוזניו מהמילים האחרונות הנוראות ששמע, ניגבו את שפתיו מהכאב האחרון שאמר, וימחקו מעיניו ומעינינו כולנו את המראות שראה, שינוח על משכבו בשלום ובאהבה.

יהי זכרו ברוך.