אברהם הברון
אברהם נולד ב-1926
בשטוטגרט, גרמניה, בן שני למשפחת היילברונר. הוריו היו רופאים: אביו, אדגר, אורטופד;
ואמו, אנה, רופאת משפחה. זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון אביו פוטר מעבודתו.
האירוע פקח את עיני הוריו: "הם לא היו ציונים", סיפר אברהם,
"יהדותם הסתכמה בהליכה לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור - אבל הם הבינו
שליהודים אין עתיד בגרמניה הנאצית והחליטו לעלות לארץ".
תחילה, הפליג
האב לבדו לחפש תעסוקה. לאחר שהתקבל לעבודה אצל רופא ירושלמי הודיע לאנה שהיא יכולה
להצטרף אליו עם שלושת הילדים. אברהם הביע התנגדות לנסיעה ואמו הבטיחה לו שיחזרו
כעבור חצי שנה. כך יצאה המשפחה למסע דרך האלפים ברכבת לגנואה שבאיטליה, בה עלו על
אונייה ליפו דרך פמגוסטה שבקפריסין ואלכסנדריה. אישור הכניסה לארץ ניתן להם ב-1933,
ועל מנת לקבלו נדרש האב להוכיח לשלטון הבריטי שיש לו אלף לירות שטרלינג.
בארץ ישראל,
ההורים בחרו עבור אברהם בן ה-7 בית ספר יסודי פרטי ששפת ההוראה בו הייתה עברית.
תחילה, לא ידע כמעט אף מילה, ולכן נשלח לסדנת נגרות בה לימד מורה דובר גרמנית ומאז
נשארה בו אהבת הנגרות. בסוף כיתה ב' שלט בעברית והצטיין בלימודים כל-כך, שהקפיצו
אותו ישר לכיתה ד'. במהלך תקופת לימודיו בבית הספר היסודי פקדה את המשפחה טרגדיה,
כאשר שושנה, אחותו הבכורה, נפטרה בגיל 14 מגידול סרטני בראשה, דבר שהשפיע עליו
מאוד. כשסיים את בית הספר היסודי עבר לתיכון היוקרתי "בית הכרם" בו למד בין
השאר ביולוגיה אצל ישעיהו לייבוביץ'. במקביל, היה חניך בצופים ושם, במהלך מחנה
עבודה בקיבוץ עין החורש, גילה את עולם הרפת שילווה אותו בהמשך חייו. שם גם החל
לחשוב על האפשרות של לימודים בבית ספר חקלאי, בדרך להגשמת החזון הקיבוצי. לאחר
התלבטות משפחתית, ולמרות שהוריו ייעדו לו מסלול אקדמי, הוחלט שיעבור ללמוד בבית
הספר החקלאי בפרדס-חנה, שבו נכללו גם לימודים לתעודת בגרות.
חבריו לכיתה
התגייסו לפלמ"ח ולהגנה ב-1942, אך אברהם לא התקבל בשל גילו הצעיר ולכן הצטרף
להכשרת הצופים ב' במשמר דוד. בהמשך התרכזו חברי ההכשרה בגדרה, וחיו שם במשך שנתיים
וחצי עד שהוחלט על הקמת 11 הנקודות. בשל החיוניות של אברהם לרפת בגדרה, הוחלט שלא
ישתתף בליל העלייה לקרקע בנחביר. לא היה לו קל לקבל את ההחלטה, והקושי גדל כאשר
התברר שרינה כן נבחרה לעבור: "עדיין לא היינו זוג, אבל העדפתי שהיא לא
תתרחק", סיפר.
כפיצוי על כך
שנאלץ להישאר מאחור, תפס ביחד עם בודא טרמפים לנחביר, יומיים לפני העלייה, והם
מצאו את היתדות שסימנו את המקום. באותם ימים, בין החליבות בגדרה, היה מגיע מדי פעם
לעזור בנחביר, למשל ביציקת מגדל המים העומד שם עד היום. בתום מלחמת השחרור התאחדה
הקבוצה במקום שבו בארי נמצאת היום. אברהם הגיע מגדרה עם הפרות: עד לצומת סעד הוסעו
במשאית ומשם הוא הלך ברגל לבארי, ביחד עם 12 הפרות.
רינה ואברהם
התחתנו בירושלים ב-1952. אז גם עיברתו את שם המשפחה להברון. דודו, בנם הבכור, נולד
ב-1953 ואחריו שושן ב-1956. ב-1957 זכה אברהם במלגה מקרן אמריקאית שסייעה לחקלאים
במדינות מתפתחות ויצא להשתלמות רפתנים של שבעה חודשים בארצות הברית. לרינה לא היה
קל להישאר לבד עם שני ילדים קטנים, אבל לבני הזוג היה חשוב לאפשר זה לזו ללמוד
ולהתפתח. בהמשך נולדו להם אביב ב-1959 ולילך ב-1963.
רינה ואברהם היו
הורים מסורים שהשקיעו מאוד ב"שעות הילדים" ויצקו אליהן תכנים מגוונים.
אברהם היה משחק עם הילדים, בונה עבורם משחקים, ולוקח אותם לתצפיות כוכבים, במהלכן
היה מסביר על גרמי השמיים ומספר על הקשר ביניהם לבין המיתולוגיה היוונית. זה היה
רק חלק מהידע הנרחב שהיה לו בתחומים רבים, אותו הנחיל לילדים, ובהמשך גם לנכדים.
אברהם היה לאורך
שנים מרכז הרפת, וכמו בכל תחום – גם כאן גילה מקצועיות ומחוייבות חסרת פשרות. כאשר
החליט לצאת ללמוד, נאלץ להמתין עד שנמצא לו מחליף בתפקיד. רק בגיל 40 החל ללמוד
לתואר ראשון בזואולוגיה וגנטיקה באוניברסיטה העברית. הוא סיים את התואר בהצטיינות
- תוך שהוא ממשיך לעבוד במקביל חצי שבוע ברפת. בגיל 50 התקבל ללימודים לדוקטורט
במסלול ישיר ובחר בתחום האנטומולוגיה (מדע החרקים), עם דגש על הדברה ביולוגית.
אברהם היה
מחלוצי ההדברה הביולוגית בישראל, ומחקרו פורץ הדרך מהווה תשתית משמעותית בתחום עד
היום. מבחינתו, תכלית הידע שהתגלה במחקר הייתה היכולת ליישם אותו בשטח. לאורך
השנים הוא הדריך פרדסנים ברחבי הארץ, עבד במועצה האזורית אשכול בהדברה של מזיקים,
ובתחום התברואה בבארי. הוא השתתף בכנסים מקצועיים ברחבי העולם והמשיך, כל הזמן,
ללוות את הרפת, גם כשזו עברה לגבולות. הוא הקפיד להתעדכן בספרות המקצועית, וקרא גם
מגזינים מדעיים, ספרות יפה ועיתונים. כשערימת הספרים בביתו הייתה מצטמקת, הוא היה
נתקף בדאגה ומבקש מבנותיו למלאה בהקדם מחדש.
סקרנותו
האינסופית הובילה אותו לטייל ברחבי העולם, וביחד עם רינה טס לחו"ל יותר מ-40
פעמים. גולת הכותרת היתה הביקור
בגלפאגוס, בעקבות תיאורית האבולוציה של דארווין.
אברהם היה אדם
צנוע, בעל ידי זהב, גמישות מחשבתית, ומסור למשפחתו ולעבודתו בצורה יוצאת דופן. אהב
את בארי, היה מעורב במתרחש, והיה גמיש לשינויים שהביאה רוח הזמן. חברי הקיבוץ
המשיכו לראות בו כתובת לפניות והוא נענה תמיד בסבלנות ובמאור פנים. עם העט הקבוע
בכיס, הפנקס וזכוכית המגדלת - הוא המשיך לתרום לתחום התברואה, ורק לפני חודש וחצי עוד
הכין פיתיונות לזבובים ופיזר אותם ברחבי הקיבוץ. שלוש השעות שבהן עבד עם אלון וצ'יקו בכל יום, היו טעם החיים עבורו. שם
הרגיש חיוני – תרתי משמע. עד ימיו האחרונים לא וויתר גם על מועדון השבץ-נא השבועי
עם רותי ומירהל'ה, ולא על ההליכות הנחושות לאורך שכונת הוותיקים. השנה האחרונה ללא
רינה, שותפתו לחיים במשך 71 שנים, היתה
קשה עבורו. בתקופה זו זכה לליווי של אנה-לין, שסייעה לו במסירות והשרתה עליו
ביטחון.
אברהם הלך
לעולמו בבארי, הבית שהיה בין מייסדיו. הוא היה בן 96, וכך, בדיוק האופייני לו,
ובמחויבות לשוויון שאפיינה את הזוגיות ארוכת השנים שלו עם רינה, הוא סגר סוף סוף
את פער הגילאים ביניהם. ברגעיו האחרונים היה מוקף במשפחתו האוהבת. הותיר אחריו
ארבעה ילדים, אחד עשר נכדים ושמונה נינים – בכולם היה גאה.
יהי זכרו ברוך.
